מכירים את זה שמישהו או מישהי
עולים לדבר באיזה טקס או אירוע – ומדברים מאד יפה?
זה יכול להיות בטקס של בית ספר, בכנס עסקי,
באירוע משפחתי, בהשתלמות מקצועית
ואפילו כשמבקשים ממישהו מבני המשפחה בארוחת חג לספר משהו.
זה יכול להיות באופן מתוכנן (הם היו אמורים לדבר באירוע הזה)
או באופן ספונטני ואקראי (לפעמים זה מתוכנן ורק נראה אקראי…).
כך או כך, הם מתחילים לדבר – ואתם מוקסמים.
הם ברורים, ורבליים, מעניינים, מרגשים, מצחיקים,
נוגעים לקהל בלב, מספרים סיפור בצורה מרתקת,
מתאימים את המסרים ואת עצמם לסיטואציה,
נותנים לכל אחד בקהל תחושה שהם מדברים עליו.
אתם מביטים בהם,
בולעים את דבריהם בצמא (כמו כל השאר),
מדמיינים את עצמכם במקומם,
מתקשים לדמיין את עצמכם במקומם,
מקנאים בהם קצת, ובגדול חושבים כל הזמן:
"וואו! איזה יופי היא מדברת! יש לה את זה!"
אז בואו אגלה לכם סוד.
אין דבר כזה "זה".
מאחורי כל דובר או נואמת מוצלחת שאתם רואים,
מאחורי כל נאום, הרצאה, פרזנטציה או מצגת מעולה –
יש הרבה מאד הכנה,
הרבה תרגולים וסימולציות,
הרבה תכנון וחשיבה,
הרבה ניסיון והתנסויות
ולעתים גם הרבה עזרים טכניים
(כמו טלפרומטר – כשהמילים מוצגות מולכם והקהל לא רואה).
ובנוסף – יש גם מודלים נכונים איך לבנות נאום או שיחה –
מודלים שתמיד עובדים ונכונים לכל מדינה וקהל
(כי הם עובדים על תת המודע,
שהוא אותו תת מודע בכל מקום על פני כדור הארץ).
בספר רב המכר הראשון שלי, "לדבר בפני קהל",
שיצא בשנת 2004 ונמכר יפה בחנויות עד היום
(הוא גם רב מכר בחו"ל מאז 2012
ויצא לאור במגוון שפות ומדינות,
וידוע בשמו Public Speaking),
תיארתי מודלים שפיתחתי,
עוד בשנות העשרים שלי, כיו"ר מועדון ה"דיבייט" באוניברסיטת חיפה,
לנאום מוצלח ולפרזנטציה שתעניין תמיד –
בכל פורום, בכל סיטואציה ובכל מספר אנשים בקהל.
הנה סיטואציה שרבים לא יודעים שגם אליה מתכוננים –
הספד בהלוויה.
לכאורה, זה נראה הזוי, ציני ולא קשור.
להספד מתכוננים?!?
זה אמור להיות ספונטני!
ויש כל כך מעט זמן להיערך –
הרי ההלוויה מתרחשת זמן קצר לאחר המוות!
ובכלל – אמורים הרי להיות בסערת רגשות ועצובים!
אז איך אפשר להתכונן ולכתוב הספד, ואולי אפילו לתרגל אותו?
אפשר – אם מכירים את המודל הפשוט למבנה של הספד,
שהופך את החשיבה על מה נגיד לקלה הרבה יותר.
אז איך נראה מודל פשוט של הספד,
שאפשר לזכור גם בסערת רגשות?
מאד פשוט. 3 חלקים (לא משנה כמה זמן ההספד) –
חלק ראשון – המנוח.
חלק שני – המנוח ואני.
חלק שלישי – אני.
בחלק הראשון אתם מספרים על מי שנפטר דברים מרגשים –
בנוגע לאופי, איזה אדם היו, הישגים שהשיגו ועוד.
אלו נתונים שרוב הקהל מכיר,
אבל אתם מספרים אותם בדרך הייחודית שלכם.
בחלק השני אתם מספרים על הקשר שלכם איתם
ועל ההיכרות איתם מהפרספקטיבה הייחודית שלכם –
איך הכרתם, מה חשבתם עליהם,
איך עזרו לכם או השפיעו עליכם ועוד.
אלו כבר דברים ורגשות שהקהל לא מכיר,
ואתם חושפים סיטואציות אינטימיות (ברמה כזו או אחרת)
ש(כמעט) רק אתם הייתם נוכחים בהן.
בחלק השלישי אתם מספרים על עצמכם –
מה לקחתם ומה למדתם מהם,
מה אתם עושים ואיך הושפעתם מהם,
איך קיבלתם מהם השראה ועוד.
זה השלב שבו הקהל מכיר גם אתכם טיפה יותר,
ומתחבר עוד יותר אליכם ולהספד מבחינה רגשית.
דוגמה לכך, ממש בקצרה –
"משה היה אדם מדהים, תמיד עוזר לכולם,
יודע מה צריך לעשות, לב של זהב… (החלק הראשון).
אני זוכר שהכרתי אותו ב…
הגעתי לאירוע, התביישתי, והוא מיד קלט את זה ו…
וכבר אז שמתי לב לתכונה שמאד אפיינה אותו מאז ביחסים בינינו…
תמיד כשהייתי מתקשר להתייעץ הוא היה אומר… (החלק השני).
עד היום, כשאני עושה…. או נמצא ב… או מוצא את עצמי ב….,
אני שואל את עצמי "מה משה היה אומר?"
ונזכר בחיוך שלו ובעצה שקיבלתי, ואז עושה…" (החלק השלישי).
נשמע לכם ציני? שיווקי מדי? צבוע מדי?
חשוב לזכור כמה דברים –
ראשית, הספד טוב, מרגש ו"זכיר" – עושה כבוד לנפטר!
יש לכם הזדמנות לכבד את יקירכם,
לספר עליו או עליה סיפורים שרוב האנשים לא מכירים,
להביע את רגשותיכם כלפיהם,
ולגרום לאנשים לזכור את ההספד עוד זמן רב.
שנית, מי שבוחר להספיד מישהו בהלוויה –
או מי שהמשפחה בוחרת שיספיד –
כנראה היה קרוב אליו וקשור אליו.
אז אם לא מתאים לכם – לא צריך.
או שאתם ממילא לא קרובים מספיק לנפטר.
שלישית, המבנה הזה – האדם, האדם ואני, אני –
נכון לא רק להלוויות, אלא גם לאירועי הוקרה, אירועי פרישה מהעבודה,
סיכום מחזור של בית ספר או מסלול בצבא, ועוד.
מי שראה השבוע את מסיבת העיתונאים בה עומרי כספי,
גדול שחקני הכדורסל בישראל בכל הזמנים,
הודיע על פרישה ממשחק,
ואת הנאומים המרגשים של אנשי מכבי תל אביב
שנפרדו ממנו (מקצועית! עד 120, עומרי),
מבין על מה אני מדבר (מי שלא ראה – ממליץ לחפש ביוטיוב).
רביעית – לעתים, באמת, יש גם מספידים או נואמים ציניים,
שנואמים מאד יפה, אבל יודעים גם למנף ולשווק את עצמם –
בצורה אלגנטית יותר או פחות.
מנהיגים ופוליטיקאים, לדוגמה,
משתמשים פעמים רבות במבנה הזה בהספדים שהם נותנים.
על פוליטיקאים ישראלים נהוג לצחוק (או לבכות…),
שהמבנה שלהם בהספדים גם מורכב מ- 3 חלקים –
אני. אני. ו- אני….
זו הייתה רק דוגמה אחת,
לסיטואציה בה צריכים לדבר מול קהל
ובזכות מבנה נכון,
הבנה של הסיטואציה
וקצת הכנה, אימון ותרגול –
בונים נאום מקסים שייזכר זמן רב.
רוצים עוד דוגמאות כאלו?
רוצים כלים פרקטיים להרצאה או פרזנטציה מנצחת?
יש לכם שיחה חשובה, ראיון עבודה
או מצגת למשקיעים בקרוב שאתם צריכים להתכונן אליה?
דברו איתי – 054-8001200
(אפשר גם לשלוח וואטסאפ).
מוזמנים גם לכתוב לי כאן עכשיו בתגובה או בפרטי,
או למייל yaniv@yanivzaid.com
את הפרטים והצורך שלכם,
ונחזור אליכם בהקדם ובשמחה.
שלכם, באהבה,
ד"ר יניב זייד
כתיבת תגובה