האם יש באמת עוני בישראל?

רק כתבתי ניתוח כלכלי על מערכת הבחירות הקרובה

ועל כמה התקשורת “מבאסת” אותנו סביבה

(למי שטרם קרא את הפוסט שהניב לי הכי הרבה תגובות,

קריאות והערות שלכם בשנת 2018 –

מוזמן לקרוא אותו כאן עכשיו

ועוד לא סיימנו את חגיגות המעבר לשנת 2019,

וכבר החלה ה”חגיגה” התקשורתית הבאה – “דו”ח העוני”.

שוב אני קורא במספר עיתונים על כמות הישראלים ה”עניים”

(כמובן שהעיתונים מתחרים מי יזרוק מספרים גדולים יותר לאוויר…)

ושוב הכותרות זועקות על “המדינה הענייה ביותר בעולם המפותח” וכו’.

אז מאחר ואני מבין קצת בעניין, אני רוצה לספר לכם כמה נתונים עדכניים –

בואו ניקח לדוגמה את העניים הקשים ביותר,

אלה שמכונים בכלכלה “עשירון תחתון”.

בישראל נכון להיום מדובר על הכנסה ממוצעת נטו של כ- 4,800 ש”ח.

על פי הנתונים הרשמיים והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה,

ל- 100% מהעניים ה”קשים” – העשירון התחתון – יש מקרר חשמלי,

ל- 95% מהעשירון התחתון יש לפחות סלולרי אחד

(ישראל היא המדינה המובילה בעולם בכמות טלפונים ניידים פר אוכלוסייה),

ל- 76% מהעשירון התחתון יש מיזוג אוויר,

ל- 56% מהעשירון התחתון יש מחשב בבית (!),

ל- 41% מהעניים הקשים ביותר יש מנוי לאינטרנט (!!),

ול- 41% מהם יש לפחות מכונית פרטית אחת (!!!).

ומדובר בעשירון התחתון!

רק לשם השוואה, העשירון השני (זה שמעליו),

כבר מרוויח בממוצע כ- 7,400 ש”ח נטו למשק בית.

תחשבו מה יש בבית לאנשים שנמצאים בעשירון הזה…

אז אני שואל אתכם – האם באמת יש עוני בישראל?!?

זהו מאמר כלכלי, לא פוליטי.

חשוב להבהיר זאת מאחר ואנחנו בתקופת בחירות.

אני לא בעד אף אחד ולא נגד אף אחד.

אבל מבאס אותי מאד לקרוא כל היום כותרות שליליות,

כשהמציאות שונה מאד (ולעתים שונה לגמרי).

בחודש האחרון היו מספר ניסיונות

(שזכו להמון הד תקשורתי, שלא לומר עידוד תקשורתי)

להוציא לרחובות עשרות ומאות אלפי ישראלים במחאה על יוקר המחיה,

סטייל “מחאת האפודים הזוהרים” בצרפת.

ולמרות כל הסיקור התקשורתי וה”רוח הגבית”, המחאה הזו לא התרוממה.

היו מספר הפגנות, לכל אחת מהן הגיעו רק כמה מאות אנשים

(התקשורת מסקרת אותן כאילו הגיעו אלפים, אבל אלו הכמויות האמיתיות).

אם אתם שואלים אותי (ואם הגעתם בקריאה עד כאן, אתם כנראה שואלים אותי…),

למה המחאה הזו לא התרוממה –

זה בגלל שעמוק בלב, הישראלים יודעים שטוב להם.

כן, אנחנו כעם (בהכללה גסה) אוהבים לקטר.
ולחפש את השלילי.
ולקנא באחרים.
ולהתלונן על הממשלה (כל ממשלה, מאז קום המדינה…).
ולהסתכל כמה השכנים והחברים מרוויחים לעומתנו.

אבל כשמסתכלים למציאות בעיניים,

המצב הכלכלי שלנו – כחברה וכיחידים – טוב. אפילו טוב מאד.

ולכן אנשים לא באמת יוצאים לרחובות.

ועוד לא דיברתי על עוד הרבה נתונים אופטימיים

שזורמים בסוף 2017 (שבדרך כלל לא תשמעו עליהם יותר מדי בתקשורת…),

כמו אי השוויון הכלכלי (“מדד ג’יני”) שירד בשנת 2017

לרמה הנמוכה ביותר מזה 20 שנים בישראל

(שזה אומר במלים פשוטות, שההכנסות של השכבות החלשות

גדלו כל שנה בשיעור גבוה יותר מאלו של השכבות החזקות,

ושהפערים בין העשירונים מצטמצמים כל הזמן),

או כמו העובדה שההכנסה הכספית נטו של משפחה ישראלית

עלתה ב- 4.5% בשנת 2017 והגיעה ל- 16,500 ש”ח נטו לחודש

(קצב הגידול המואץ ביותר במדינות ה- OECD!)

בשנים האחרונות אני מסתובב לא מעט בחו”ל.

מרצה, מייעץ, מעביר סדנאות, פוגש אנשים, תרבויות ועמים חדשים.

המיתוג של ישראל בעולם הוא ממש לא יאומן.

גם מי שאוהב אותנו וגם מי שלא סובל אותנו, “מחזיק מאיתנו”.

בכל מקום אני שומע על מדינת ישראל כ”סטרט-אפ ניישן”,

“נס כלכלי” ואפילו “מיתוס” במדינות מסוימות,

ולצד הגאווה הגדולה שאני מרגיש כיהודי וכישראלי,

פשוט מתסכל אותי לראות את הפער

בין איך שאנחנו תופשים את עצמנו

לבין איך תופשים אותנו בעולם מבחינה טכנולוגית, כלכלית, מדעית וביטחונית.

לשנת 2019 אני מאחל לכולנו – כעם, כמדינה וכחברה –

שנאהב את עצמנו ו”נחזיק” מעצמנו לפחות כמו ש”מחזיקים” מאיתנו בעולם.

אז בפעם הבאה שאומרים לכם משפטים כמו –

“ללקוחות קשה לשלם”,

“לאנשים אין כסף”,

“תורידו מחירים, כי אף אחד לא יסכים לקנות מכם במחיר כזה”, ועוד ועוד –

תקראו שוב את המאמר הזה.

כי אם זה “פרופיל העוני” במדינת ישראל, מגיע לנו (כמדינה וכחברה) צל”ש.

שלכם,

ד”ר יניב זייד

נ.ב. אשמח להערות, הארות ותגובות.

אשמח לדעת מה הרגשתם או חשבתם

כשקראתם את מה שכתבתי (מדם ליבי).

אפשר בפרטי, אפשר כתגובה בפוסט,