כשאתם רואים סרט רומנטי (בעיקר אם הוא “קיטש” הוליוודי) –
האם לא ברור לכם מה יהיה הסוף?
בואו ניקח לדוגמה את הסרט “כשהארי פגש את סאלי”
(אחד מהסרטים הרומנטיים הגדולים בכל הזמנים).
בחור פוגש בחורה בכל מיני “תחנות” בחיים,
יש ביניהם כימיה ומתח מיני.
פעם הוא תפוס, פעם היא לא פנויה,
וזה לא מסתדר להם.
האם לא ברור לכם, שבסוף הסרט
“יבשילו התנאים” והם יהיו זוג ויחיו באושר ועושר?
כן, תוך כדי צפיית הסרט אנחנו כבר מנחשים שכך יהיה.
דוגמה נוספת – סרטי מלחמה ואקשן.
“רוקי”, “רמבו”, “בלתי נשכחים”, “מלחמת הכוכבים” ועוד.
האם לא ברור לנו, תוך כדי צפיית הסרט,
שבסוף הסרט “הטובים” ינצחו,
רמבו יחזור מהג’ונגל הויאטנמי עם כל שבויי המלחמה
ולוק סקייווקר ינצח בקרב הסופי את דארת’ וויידר?
בוודאי שברור לנו.
אז למה אנחנו צופים בכל הסרט?
התשובה – בגלל הדרך.
התוצאה הסופית מעניינת אותנו,
אבל הדרך להגיע לתוצאה הסופית
חשובה ומעניינת לא פחות.
ותסריטאי טוב, סופר טוב ופרזנטור טוב,
מתמקד בדרך בה הוא מספר את הסיפור,
שחשובה לשומע / קורא / גולש לא פחות מהתוצאה.
כי כשאתם מספרים סיפור,
(וזה יכול להיות במסגרת פגישת עבודה,
פרזנטציה עסקית או סתם שיחה בין חברים)
הפרטים הקטנים הם הכי חשובים, והם אלו שעושים את הסיפור.
ומשום מה, אנשים נוטים “לוותר” ו”לדלג” על הפרטים הקטנים,
ולהגיע ישר לסוף הסיפור.
וזה הרבה פחות כיף לשמוע,
הרבה פחות מעניין את הצד השני,
ובעיקר, הרבה פחות משכנע!
לפני כמה חודשים נפגשתי לפגישת יעוץ עם שני מנהלי פנימייה.
הם נכנסים לפגישה, ואחד מהם אומר לי:
“אל תשאל, אתמול היה לנו מקרה.
נער אחד בפנימייה הגיע שיכור באמצע הלילה,
עשה בלאגן, העיר את כולם ולקח הרבה זמן להרגיע אותו”.
השני, במהלך הפגישה, חזר שוב על הסיפור, אבל אחרת:
“אתמול בלילה, בשתיים בלילה,
שמענו פתאום צעקות מכיוון מגורי שכבת י’.
רצנו למעלה, וראינו שנער אחד בין 16 חזר שיכור מיציאה,
והעיר את כל החברים לחדר (הם ישנים 4 בחדר).
הוא קילל, זרק חפצים ולא היה מודע בכלל היכן הוא.
ניסינו להשתלט עליו, וזה היה קשה.
בסוף גררנו אותו החוצה, ולאורך כל המסדרון
הוא המשיך לצעוק ולקלל,
והעיר את כל השכבה.
דלת אחרי דלת נפתחה,
והאורות נדלקו בכל המסדרון.
כולם הציצו מהחדרים לראות מה קורה.
לקחנו אותו לגינה, והוא התחיל להקיא על הדשא.
הוא רעד מקור וכיסינו אותו בשמיכה.
לאחר כחצי שעה חזרנו איתו לחדר,
השכבנו אותו לישון וישבנו לידו עד שנרדם.”
אותו סיפור, בשתי צורות שונות.
עכשיו שאלו את עצמכם –
איזה סיפור היה יותר מובן וברור?
איזה סיפור גרם לכם יותר רגש והזדהות?
איזה סיפור היה מניע אתכם יותר לפעולה (למשל – לתרום לאותה פנימייה)?
ואיזה סיפור היה מעניין יותר לשמוע?
כמובן שהסיפור השני.
למה? בגלל הדרך שבה סופר.
בגלל הפרטים הקטנים שהמספר השני לא השמיט.
בגלל שבדרך שבה סופר הסיפור השני,
אנחנו באמת יכולים לדמיין,
למרות שלא ניהלנו פנימייה אף פעם,
איך זה מרגיש לגרור נער שיכור באמצע הלילה.
משכנע טוב הוא Story Teller –
יודע להציג דברים בצורה מעניינת ומקורית.
אז כשאתם מספרים למישהו סיפור או מציגים למישהו רעיון,
אל תקמצו בפרטים ואל תנסו לחסוך זמן.
תהיו “לארג’ים” עם הפרטים הקטנים והמידע,
וכך הצד השני יבין הרבה יותר טוב את המסרים שלכם.
שלכם,
ד”ר יניב זייד
נ.ב. בשבוע הבא, במסגרת “פסטיבל מספרי סיפורים”,
שבמסגרתו אספר לכם סיפורי שיווק ושכנוע
מעניינים ומצחיקים “מאחורי הקלעים” של עולמם של
ביל קלינטון, ברק אובמה, ביבי נתניהו, יאיר לפיד,
חברות הסלולר, מנכ”לים בכירים, אנשי עסקים ועוד ועוד.
נותרו מקומות אחרונים בלבד באולם –
יום שלישי ה- 14/10 בשעה 19:00 בתיאטרון גבעתיים.
כתיבת תגובה