מבצע "שומר חומות" הסתיים
(בקרוב "שומר חומות 2",
"שומר חומות – הדור הבא"
ו"שומר חומות – נקמת סינוואר"…).
אפשר להתווכח מי ניצח צבאית ואסטרטגית
(לדעתי שני הצדדים הפסידו,
שני הצדדים יכולים גם להציג הישגים צבאיים ואסטרטגיים
ובכל מקרה התשובה הזו תתברר באמת רק בחודשים ובשנים הקרובות).
אבל לגבי המלחמה ההסברתית בזירה הבינלאומית,
אני חושב שיש קונצנזוס בינלאומי וישראלי רחב
שהחמאס ניצח, ובגדול.
כישראלים, קשה לנו להבין איך החמאס –
ארגון טרור מוסלמי, רצחני, גזען, הומופוב, דיקטטורי וחשוך,
שרוצח משתפי פעולה מתוך עמו בלי אבחנה,
קורא בלי סוף להשמדת מדינת ישראל
וזורק הומואים מהגגות, למרות שבבניין יש מעלית –
נהיה בעיני רוב העולם המערבי (לא רק הערבי)
כ"צד הטוב" שצריך להגן עליו,
לעומת מדינת ישראל הדמוקרטית, המשכילה, המערבית,
הליברלית, העשירה והמצליחה – "אומת הסטארט אפ".
הישראלי הממוצע קרוב הרבה יותר
באופיו, בערכיו, בהשכלתו ובדרך החיים שלו
לאמריקאי או הצרפתי הממוצע –
ועדיין אותו אמריקאי או צרפתי יזדהה יותר עם העזתי,
שאיתו אין לו (כמעט) שום מכנה משותף.
זה מוציא מהדעת ומאד מתסכל,
בעיקר כי אם נסתכל על מבצע "שומר החומות",
היו לנו כל כך הרבה תנאי פתיחה מדהימים מבחינה הסברתית –
החמאס התחילו את הסבב
(נכון שזה נשמע כמו "הוא התחיל" של ילדים בגן,
ועדיין בעימות הנוכחי הם ירו טילים ראשונים,
ועוד לעיר הבירה שלנו ביום חג שלנו).
בנוסף, עשינו באמת את המקסימום כדי לא לפגוע באוכלוסיה אזרחית,
וגם הצלחנו – כמות הנפגעים ה"בלתי מעורבים"
קטנה מאד יחסית למבצעים קודמים,
וכמות הההגבלות המבצעיות
שהצבא שלנו שם על עצמו בלחימה בעזה היא מטורפת
(בוודאי ביחס למינימום הגבלות
שצבאות אחרים היו שמים על עצמם במציאות דומה),
כולל נהלי "הקש בגג"
שהם הזויים ולא הגיוניים מבחינה צבאית נטו (לא הסברתית).
אז אנחנו עושים הכול כדי לפגוע כמה שפחות באזרחים חפים מפשע
(ולכן גם פוגעים בהרבה פחות טרוריסטים ממה שיכולנו),
חוטפים אלפי טילים על אוכלוסיה אזרחית
(מה שאף מדינה בעולם המערבי לא חוותה מאז מלחמת העולם השנייה!)
ועדיין נתפשים כ"רעים" וכתוקפניים יותר.
למה זה קורה?
אפשר להאשים את הממשלה
(זה תמיד נכון ומוצדק, וזו תגובה אוטומטית),
אפשר להאשים את משרד החוץ
ואת מערכי ההסברה המגמגמים,
את המסרים הסותרים,
את הויכוח הפנימי בתוכנו שזולג החוצה לעולם, ועוד.
אבל האמת היא יותר פשוטה וכואבת.
הסיפור שלנו כיום יותר חלש מהסיפור של הפלשתינאים.
אני כותב זאת כאיש מקצוע
שמייעץ למערכת הביטחון בנושא כבר 15 שנים
וששירת במילואים במשך עשור
(אל תספרו לאף אחד, אבל כבר הפסקתי לעשות מילואים, כי אני מבוגר מדי… )
ביחידת מסרים של דובר צה"ל שנועדה להעביר מסרים נכונים
בזמן מלחמות ומבצעים
לציבור הישראלי, לציבור הערבי ולציבור הבינלאומי
(שלושה קהלים שונים, שצריכים התייחסות שונה,
אסטרטגיה שונה ומסרים שונים
ונמצאים בפלטפורמות שונות –
ועל כך אכתוב בפעם אחרת).
ב"נרטיב" שהתקבע בעולם, אנחנו הצד החזק
(הצבא החזק במזרח התיכון, המעצמה הכלכלית,
אחת המדינות המתקדמות והעשירות בעולם),
השולט (אנחנו שולטים במרחב האווירי והימי שמסביב לעזה,
ומכתרים אותם מרוב הכיוונים),
והריבון (למרות שעזבנו את עזה בשנת 2006 באופן חד צדדי,
מצבה המשפטי החדש מעולם לא הוסדר מאז שעלה החמאס לשלטון,
וישראל – תאמינו או לא! – עדיין נתפשת בעולם מבחינה משפטית
כאחראית בשטח ועל האוכלוסייה בעזה,
ממש כמו הגדה המערבית).
והחמאס? הוא מסכן, חלש, מכותר, בלי משאבים,
עם 2 מיליון איש עניים מרודים ב"כלא" הגדול בעולם.
זה כמובן לא נכון ברובו,
וגם מה שנכון – קרה הרבה מבחירה שלהם להמשיך להילחם בנו
במקום לפתח לעצמם תשתיות אזרחיות
ולהשקיע את רוב הכסף והמלט שקיבלו בעשור האחרון
בבניית 220 קילומטרים (!!)
מתחת לאדמה של מנהרות הגנתיות והתקפיות –
הלוואי עלינו "מטרו" כזה משוכלל בתל אביב…
אבל זה הסיפור שהתקבע בעולם.
בסיפור של "דוד" מול "גוליית" – אנחנו ה"גוליית" והם ה"דוד".
ול"גולית" מתייחסים מראש אחרת, גם אם הוא צודק.
לא תמיד זה היה כך, אגב.
ישראל של שני העשורים הראשונים שלה,
עד מלחמת ששת הימים ב- 1967,
הייתה דווקא "דוד" בסיפור של דוד וגולית.
מדינה קטנה, עם מעט אוכלוסיה,
מוקפת ב- 22 מדינות ערב חזקות שרוצות לחסל אותה,
המדינה היחידה בעולם של העם היהודי,
שהוקמה על שרידי השואה,
ושחלק גדול מהאוכלוסייה שלה הם ניצולי שואה.
אם אנחנו ה"דוד", אז ההתייחסות של העולם אלינו אחרת, מקלה יותר –
מותר לנו לכבוש שטחים במלחמת העצמאות
(אף אחד לא מבקש היום בעולם שנחזיר את שטחי 1948…),
מותר לנו להקים כור גרעיני בדימונה בשנות ה- 50
(עדיין צריך לכתוב "על פי פרסומים זרים"?…),
מותר לנו ליזום פעולות התקפיות בכל מלחמה –
במלחמת העצמאות, מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, ועוד.
העולם במקרה הרע מעלים עין ממה שאנחנו עושים ו"זורם" איתנו,
ובמקרה הטוב מסייע לנו, נותן לנו כסף, שילומים מגרמניה,
ידע צבאי ומשלוחי נשק בכל מערכה.
אבל אם אנחנו ה"גוליית" – התמונה ההסברתית משתנה.
אנחנו אלו שלוחצים עלינו בכל מערכה להיות יותר מוסריים,
אנחנו אלו שחייבים לעמוד בכל אמנות הלחימה הבינלאומיות,
עלינו לוחצים כל הזמן להפסיק את האש,
לנו יש הרבה יותר מה להפסיד מכל יום לחימה –
בהיעדר תיירות, בהפחתת סיוע בינלאומי,
בפגיעה בכלכלה, בירידה בהשקעות –
וחלים עלינו הרבה קריטריונים
שהעולם לא מעלה בדעתו לדרוש אותם מהצד השני.
אז הסיפור השתנה, ואיתו אנחנו מתמודדים בעולם.
בשנת 2021, ועם ממשל דמוקרטי בארה"ב,
תמונה של ילדה אחת הרוגה בעזה
(גם אם נפגעה מאש חמאס,
גם אם נפגעה בטעות מצה"ל
וגם אם שהתה בצמוד למשגר טילים שירה על ישראל)
חזקה ומשפיעה על דעת הקהל המערבית והעולמית
יותר מעשרים צילומים בשחור לבן של דובר צה"ל
על פגיעה מדוייקת במטרות שאף אחד לא מכיר
(שאם כבר, רק מחזקים עוד את תפקיד ה"גוליית").
אני יכול לדבר על הסברה ישראלית עוד שעות.
תיארתי כאן את הבעיה המהותית,
ומן הסתם ישנם גם פתרונות, עליהם אכתוב בפעמים אחרות.
בינתיים אשמח לשמוע מכם –
מה דעתכם על מה שכתבתי?
האם אתם מסכימים או לא?
האם לדעתכם מדינת ישראל היא ה"דוד" או ה"גוליית" בסיפור?
איזה סיפור אחר הייתם מספרים מבחינה הסברתית בינלאומית?
אתם מוזמנים לכתוב תגובות, הערות, הארות ושאלות
(ענייניות בלבד בבקשה, לא פוליטיות).
אפשר כאן בתגובה או בפרטי,
אפשר למייל yaniv@yanivzaid.com
ואפשר לוואטסאפ 054-8001200
(אפשר גם להתקשר).
אני מבטיח לענות ולחזור לכולם.
אוהב,
ד"ר יניב זייד
כתיבת תגובה