לפני שנה בדיוק אושר הדוקטורט שלי במשפטים,
ונהייתי רשמית דוקטור (Ph.D.) בישראל.
במקביל, קיבלתי הודעה שנבחרתי להיות הנואם מטעם מקבלי התואר
בטקס קבלת הדוקטורט, שנערך כמה חודשים לאחר מכן.
התרגשתי ושמחתי מאד (בימים ה"קשים" של כתיבת המחקר,
כשמצאתי את עצמי שוב בשעה שתיים בלילה קורא עוד מאמר באנגלית,
חלק מ"תמונת הניצחון" שלי הייתה לראות את עצמי מרצה כדוקטור ונואם בטקס).
אבל עם הזכויות, באות החובות.
ולצד ההתרגשות והגאווה, הייתה לי גם אחריות גדולה ומחויבות –
לעניין ולרגש את הקהל עד כמה שאפשר
(ולא לשעמם בנאום טרחני ו"שגרתי")
לפרגן למי שצריך לפרגן, באוניברסיטה ובכלל
(ולא לשכוח ברגע השיא שלי אנשים שבזכותם הגעתי עד הלום)
לייצג נאמנה את הבוגרים כולם
(ולא לדבר רק על עצמי ועל המחקר שלי)
אגב, גם ראשי האוניברסיטה טרחו להדגיש בפניי
מספר פעמים שיש לי אחריות גדולה,
שבשנים קודמות הנואמים שנבחרו מבין הבוגרים
עשו להם "פאדיחות"
(חלק קיבלו פחד קהל בזמן אמת, התנשפו וגמגמו,
חלק דיברו על עצמם ועל המחקר הספציפי שלהם במקום על כולם ושעממו מאד, וכו')
ושהם בחרו בי, בין השאר, בגלל תחום עיסוקי (שכנוע ודיבור בפני קהל).
ההזדמנות הזו לנאום, אגב, היא עוד הוכחה לטענה הקבועה שלי, שצריך להיות בפרונט.
ברגע שאתם מתחילים לשים את עצמכם מול אנשים ולקוחות,
תהיינה לכן הזדמנויות נוספות שיצוצו מכל פינה,
כולל כאלו שלא תכננתם בכלל,
לדבר מול אנשים ולקוחות.
אז הנה תנאי הפתיחה ה"לא מלחיצים" שעמדו בפניי –
אני מרצה מול 1,200 איש (באודיטוריום בחיפה, שהיה מלא לגמרי)
אני מרצה בשם כ-100 איש נוספים ולא מייצג רק את עצמי
כל בני המשפחה שלי וכמה חברים אישיים טובים נמצאים באולם
ואני מרצה אחרון בטקס, מה שאומר שכל הקהל, כולל הרבה ילדים קטנים,
כבר יושב כשעתיים באותו כסא ושומע נאומים מייגעים,
וכרגע אני זה שמפריד בינו לבין השירותים, הכיבוד והבית…
אז מה עשיתי?
לתת נאום משמים וכללי של "תודה להוריי שהביאוני עד הלום" –
לא בא בחשבון. לא בשביל זה בחרו בי.
לדבר על המחקר האישי שלי ולספר עליו – לא בא בחשבון.
המחקר שלי מעניין כרגע 10 אנשים באולם, במקרה הטוב (כולל המנחה שלי והוריי…)
"שברתי את הראש" מה לעשות,
ואז החלטתי ליישם בעצמי את הכלל החשוב ביותר שאני מלמד,
כיצד לעניין קהל, כל קהל –
לספר להם דברים שהם לא יודעים!
אנשים תמיד מתעניינים שדברים שקורים "מאחורי הקלעים" –
מה באמת מתנהל בחדרי חדרים,
מה האדם שמולם באמת חושב,
שיקולים שעמדו מאחורי החלטה מסוימת, שהם לא מודעים להם, וכו'.
זו הסיבה, אגב, להצלחה העצומה של תכניות "ריאליטי" (ועל כך אכתוב בפעם אחרת)
וזו הסיבה, אגב, שהדרך הטובה ביותר לרכך התנגדות או ביקורת על מהלך מסוים, אישי או עסקי,
היא לספר בצורה האותנטית, הכנה והאמינה ביותר איך הגעתם להחלטה הזו.
אז החלטתי לספר סיפור –
איך כתיבת דוקטורט נראית מהצד של הכותב
(שהרי רוב הקהל באולם ליווה את הבוגרים במשך שנים בתהליך – הורים, חברים, בני זוג –
אבל לא באמת יודע מה עבר עליהם ומה עבר להם בראש)
וכמו כל סיפור טוב, בניתי אותו בשלבים,
עם הרבה דוגמאות וסיפורי משנה
הקבלתי את כתיבת הדוקטורט לריצת מרתון,
וסיפרתי איך נראית הריצה הזו בעיני מי שרץ אותה…
לחצו כאן כדי לצפות בנאום שלי שמשכו כ- 9 דקות, ותראו איך בונים סיפור טוב
ואיך גורמים ל- 1,200 איש עייפים ומשועממים להתעניין בדבריך
אשמח לתגובות, הערות והארות.
שלכם,
דר' יניב זייד
כתיבת תגובה