במהלך הביקור האחרון שלי בהודו
השתתפתי במפגש עם מורה רוחנית בכירה מאד,
שיש לה קהל מאזינים של מיליונים
ורבים "עולים אליה לרגל" לשמוע אותה.
במהלך המפגש היא התגלתה כאישה סבלנית, נעימה וקשובה מאד,
והיה כיף וחוויתי לראות אותה מדברת ומשיבה לשאלות.
דבר אחד הפריע לי –
במהלך החלק הראשון של המפגש (שמועד פתיחתו נמסר מראש)
נכנסו אנשים באיחור והצטרפו למפגש.
חלקם גם התיישבו בתחילת החדר, בקרבתה.
כמרצה, אני יודע שזה מאד מפריע לקשב של הקהל,
ולעיתים גם לקשב ולריכוז של המרצה.
כל הסחת דעת שפוגעת בשטף של ההרצאה או השיחה –
הפרעה מהקהל, רעש מבחוץ,
תקלה בחשמל או במחשב
או דיון על הטמפרטורה במזגן –
מסיטה את תשומת הלב של המשתתפים מתוכן ההרצאה,
פוגעת באוטוריטה של הקהל
וגם עלולה לפגוע בהנעה לפעולה בסוף ההרצאה.
איחורים להרצאות, סדנאות וכנסים הם "רעה חולה", בישראל ובכל העולם.
הנוהג שפיתחתי לעצמי עם השנים,
עליו גם כתבתי ברב המכר הבינלאומי שלי "לדבר בפני קהל",
הוא שצריך להמשיך ברצף לדבר גם כשמאחרים נכנסים
(גם אם הם רועשים ואפילו אם הם מעזים
גם להתחיל להגיד שלום לאנשים בזמן ההרצאה.
למה? מסיבות פרקטיות
(שנקנו ביסורים ואחרי הרבה "ניסוי ותהייה" שלי) –
אם אני אעיר למאחר – רק הגדלתי את ההפרעה
והסטתי עוד יותר את תשומת הלב אליו
(ישנם "מאחרים סדרתיים" שזה ממש "קטע שלהם"
להגיע ב"איחור אופנתי" ולקבל את תשומת הלב בצורה הזו).
לעומת זאת, אם אני אמשיך לדבר כרגיל,
ואפילו אגביר את הקצב או אנמיך קצת את הטון,
הקהל עצמו יעיר למאחר
(אלו שהוא יתיישב לידם או אלו שהוא יפנה אליהם בברכת שלום)
והסיכוי שהוא יצטרף בשקט ויתחבר להרצאה יותר גבוה.
נחזור להודו.
במהלך המפגש היו, כפי שציינתי, הרבה כניסות של מאחרים.
אותו מרצה המשיכה כרגיל את הרצאתה, בנועם ובשלווה,
ואפילו הביטה בחיוך באנשים שנכנסו שהיא מכירה.
בסיום המפגש, בשלב השאלות, לא התאפקתי
ושאלתי אותה מה דעתה על המאחרים,
ואיך נשארה סבלנית וקשובה ושמרה על אנרגיה גבוהה,
למרות הכניסות הרבות המאוחרות.
תשובתה הפתיעה אותי.
היא אמרה שהיא מכבדת כל אחד שנכנס, גם אם באיחור – כי הוא כאן!
הוא בחר להקשיב לה ולהופיע בחדר,
ולכן מבחינתה הוא ראוי לכל הערכה מצידה.
יותר מזה, היא ציינה, היא גם לא יודעת מהי סיבת האיחור
ותמיד נותנת את הקרדיט לאנשים
(גם אם לעולם לא תדע את הסיבה האמיתית)
שהם איחרו כי קרה להם מקרה חירום,
כי התעכבו בעבודה, כי השאירו ילדים בבית וכו' –
ואז היא לא "שופטת אותם" על האיחור.
אהבתי מאד את התשובה,
בעיקר כי היא באה מהלב, ולא מהראש (כמוני).
אני כעסתי מבפנים לאורך השנים על מאחרים,
והתגובה המתונה והסבלנית שלי כלפיהם
לא נבעה מסלחנות או אמפתיה, אלא מהיגיון ופרקטיקה.
למעשה עשיתי דיכוי של הרצון האמיתי שלי להעיר להם
(ואולי אפילו בעבר לעקוץ אותם או להסתלבט עליהם).
התגובה שלה, גם אם הייתה דומה לשלי,
נבעה מסיבות אחרות לגמרי – הכלה, הבנה ואמפתיה.
היא אוהבת את הקהל בלי תנאים,
כולל את המאחרים, ונותנת להם תמיד ליהנות מהספק.
היא פועלת מהרגש, ואז לא צריכה לדכא יצר, כי הוא לא קיים אצלה.
לא רק שהיא לא כועסת על המאחרים,
אלא היא מודה להם מבפנים ומעריכה שבאו.
התובנה הזו – הייתה השיעור החשוב ביותר שקיבלתי במפגש שלה,
יותר מכל דבר אחר שאמרה.
בזכות התבוננות בהתנהגות שלה, הבנה של הסיבות שציינה,
ושינוי הפרספקטיבה וצורת החשיבה שלי –
קיבלתי את השיעור הרוחני החשוב ביותר שיכולתי לקבל ממנה
וריפאתי את הכעס האוטומטי שלי כלפי מי שנכנס באיחור
(זה עדיין לא נותן לכם זכות לאחר לסדנאות שלי, כן?…).
נזכרתי בתגובה דומה שקיבלתי לפני שנים
מלקוחה שלי, מטפלת זוגית, שהייתה אצלי בתכנית ליווי עסקי.
היא סיפרה לי על חוויות קשות שעוברים זוגות בקליניקה שלה,
על ריבים, צעקות חזקות וויכוחים
שהיא נדרשת לפתור ולהרגיע במהלך הטיפול.
בזמנו הייתי אחרי גירושין, ושאלתי אותה
"איך את מסתדרת?
מתי יודעים שזה כבר לא זה, והזוג צריך להיפרד?
מתי טיפול זוגי כבר לא יעיל?
מתי הויכוח כבר נהיה רעיל מדי וחסר תקנה?"
ואז היא אמרה לי משפט יפה:
"כל עוד הם כאן – יש סיבה לאופטימיות!"
מבחינתה, גם אם יש צעקות וריבים בלתי פוסקים והמצב נראה חסר תקנה,
עצם העובדה ששניהם הגיעו אליה, יושבים בחדר ומוכנים לתהליך –
גורמת לה "להילחם" על הזוגיות שלהם.
למה? כי הם נלחמים על הזוגיות שלהם!
כי למרות הכול, הם כאן.
והם ממשיכים להגיע, שבוע אחרי שבוע.
רק על כך, הם זוכים למלוא ההערכה שלה
ולכל הסבלנות האישית והמקצועית שלה – שבאה מהלב.
בשנים האחרונות, ובעיקר בשנה וחצי האחרונות,
אני עושה התפתחות אישית מואצת
(עם שתי מטפלות מדהימות שלי, מירב שליו ולילך הרשקוביץ),
מתוך כוונה, בין השאר, לחשוב ולפעול יותר מהרגש ולא מהראש.
בין השאר אני בוחן סיטואציות בהן פעלתי נכון "על הנייר",
אבל מהסיבות הפנימיות הלא נכונות (כמו ההתייחסות שלי למאחרים),
וגם סיטואציות בהן פעלתי פשוט לא נכון
(כמו ויתור על דברים או על אנשים אם נראה ש"אין תקנה"
והולך לי קשה מדי, במקום "להילחם" עליהם).
ההתייחסויות הקטנות האלו – לקהל, ללקוחות, לקולגות או למשפחה –
שנובעות מהמקום הנכון האמיתי,
ומהוות "ריפוי ולא דיכוי"
(קרדיט למירב שליו על האמירה המופלאה הזו),
הן ההתפתחות האמיתית – שלי ושלכם –
בדרך להיות אנשים טובים יותר וסבלנים יותר.
שלכם, באהבה,
ד"ר יניב זייד
נ.ב. כל הכבוד שקראתם עד הסוף.
זה אומר שהתחברתם למה שכתבתי.
אשמח לשמוע מכם תובנות, הערות, הארות והתייחסות –
וגם דוגמאות שלכם לעבודה פנימית שעשיתם מול קהל ומול לקוחות.
אפשר למייל yaniv@yanivzaid.com
ואפשר לוואטסאפ 054-8001200.
אני מבטיח לענות ולחזור לכולם.
כתיבת תגובה