למה אני ממש מרחם על הילארי קלינטון?

אני לא מחבב במיוחד את הילארי קלינטון,

המועמדת מטעם המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית

ואשתו של נשיא ארצות הברית לשעבר ביל קלינטון.

למה? ממגוון של סיבות הקשורות לדעות שלה ולאישיות שלה,

סיבות שלא רלוונטיות לענייננו היום.

אבל למרות שאני לא מחבב אותה, בשבועיים האחרונים אני ממש מרחם עליה.

כי הילארי קלינטון “העזה” לעשות דבר “בלתי נתפש” –

להשתעל תוך כדי נאום, להרגיש לא כל כך טוב,

וכעבור כמה ימים להתעלף מתשישות באמצע הרחוב.

לרוע מזלה, היא תועדה ומתועדת על ידי התקשורת וסתם אזרחים בכל רגע מחייה הציבוריים,

וכך כל שיעול או מעידה שלה מסוקרים בהרחבה, מוצאים מפרופורציה

ואפילו גורמים לירידה תלולה שלה בסקרים!

מה בסך הכול קרה?

אשה בת 68 (לא צעירה), שחיה בקצב חיים מטורף לגמרי

(שרוב מבקריה, תומכיה וסתם אזרחים לא היו עומדים בו בחיים, בכל גיל),

נואמת או מופיעה בפומבי בין 4 ל- 7 פעמים ביום (!)

מול קהלים שונים, במקומות שונים ובמדינות שונות

(אז תוסיפו לקצב החיים שלה גם נסיעות וטיסות בלתי פוסקות) –

מקבלת דלקת ריאות (כך לפי המטה שלה), הרופא מבקש ממנה לנוח כמה ימים,

היא לא עושה זאת בגלל קצב האירועים וחשיבות הקמפיין,

ולבסוף מתמוטטת.

ממש אסון לאומי…

אז בדיעבד, היא הייתה צריכה לנוח כמה ימים,

ועיקר הביקורת כלפיה וכלפי הצוות שלה היא על כך שהם הסתירו את מחלתה

ולא דיווחו על כך בזמן ובאמינות לציבור.

אבל עדיין, מה בסך הכול קרה? היא הרגישה לא טוב.

קורה לכולנו (לרובנו זה קורה הרבה יותר מלהילארי!).

אנחנו מצפים מאנשים (ובעיקר מנשים) שמכהנים בתפקידים ציבוריים

שיהיו “סופרמנים” ו”וונדר-וומנים”, ושוכחים שהם בסך הכול בשר ודם, ממש כמונו,

ועומדים בלחצים, הכפשות, ביקורות ועומס עבודה שרובנו לא מכירים.

אבל אחרי כל מה שכתבתי כאן, אני עדיין לא מרחם על הילרי קלינטון בגלל מה שהיה.

אלא בגלל מה שיהיה.

כי עכשיו, ובמשך 7 השבועות שנותרו עד הבחירות לנשיאות ארצות הברית בנובמבר,

התקשורת הולכת לעקוב אחריה אפילו יותר באגרסיביות ובאובססיביות.

כל התעטשות שלה תסוקר, כל שיעול שלה ינותח,

שלא לומר כל “פליטת פה” או משפט שלא במקום.

להבדיל אלף הבדלות, גם אני מרצה. אפילו מבוקש.

בשבוע ממוצע יש לי 4-5 הרצאות, סדנאות והופעות בכנסים, אירועים, ארגונים וחברות.

אני מיומן, טוב במה שאני עושה, אוהב את מה שאני עושה,

ומאחוריי מעל 1,600 הרצאות וסדנאות (!) ב- 4 יבשות (!).

וגם לי, מדי פעם, עם כל הניסיון, יש הרצאה פחות טובה.

או שאני לא במיטבי, או שהקהל לא במיטבו,

או שסתם משהו בכימיה עם הקהל, בהומור שלי ובמסרים ובתכנים לא מתחבר במדויק.

לכל מרצה יש אחת לכמה הרצאות הרצאה פחות טובה.

למרצה טוב מאד זה יקרה בממוצע אחת ל- 20 הרצאות (5%),

למרצה סביר זה יקרה בממוצע אחת ל- 10 הרצאות (10%)

ולמרצה גרוע זה יקרה בממוצע אחת ל- 2 הרצאות (50%).

אבל מה קורה כשיש הרצאה או הופעה פחות טובה?

זה לא אופטימלי, ולא מצב רצוי כמובן.

אבל בהנחה שעשית את המקסימום – אתה מתחקר ומשפר אותה, ועובר הלאה, להרצאה הבאה.

ברוב המקרים אתה לא מתועד ומצולם (כי אתה לא איש ציבור…),

והיחידים שראו את ה”פאדיחה” (העובדה שלא היית במיטבך…) היא הנוכחים באותו הקהל.

אבל להילארי אין יותר מקום ל”פאדיחות”.

היא כבר מיצתה את מכסת ה”פאדיחות” שלה בקמפיין הזה.

אז היא חייבת להיות 100% בכל רגע ורגע בשבעת השבועות הקרובים.

למרות שהיא בת 68… ובעומס מאד גדול…

ובלחצים מאד גדולים… ובכל זאת אנושית…

אה. כן. וגם מתמודדת מול מועמד (דונלד טראמפ) מאתגר מאד, בלשון המעטה.

ולכן אני מרחם עליה.

ולמרות שלא הייתי מצביע לה, הייתי רוצה שהאמריקאים יצביעו לה (או לא יצביעו לה)

בגלל הדעות שלה, האישיות שלה, ההסטוריה שלה, המעשים שלה,

ולא בגלל שהשתעלה כמה פעמים או “העזה” להרגיש לא טוב.

ודווקא בגלל כל מה שכתבתי, העימות (“דיבייט”) הראשון שלה מול דונלד טראמפ,

בלילה שבין יום שני ה- 26/9 ליום שלישי ה- 27/9 (שעון ישראל)

צפוי להיות ה”דיבייט” המסוקר ביותר ועם הכי הרבה “רייטינג” בהיסטוריה.

שני מועמדים מאד לא שגרתיים, עם “פה גדול” ושנאה זה לזו,

נפגשים לראשונה זה מול זו,

ונדרשים לראשונה להשיב בשידור חי על שאלות קשות.

יהיה חם! ומותח! ומעניין! אל תחמיצו.

ממליץ לכם אפילו לשים שעון מעורר ולקום באמצע הלילה

לצפות ב”דיבייט” בשידור חי, כמו שאני עושה ואעשה.

ומי יודע – אולי, אם יהיה לנו מזל, אפילו נראה את הילארי משתעלת …

שלכם,

ד”ר יניב זייד

נ.ב. נמשכת ההרשמה לסדנת הדגל שלי,

“אמנות השכנוע”

שמתחילה באוקטובר, מיד לאחר החגים.

הכלים הפרקטיים, החדשניים והיעילים ביותר

להגדלת הכנסות, בניית אוטוריטה,

מיתוג אישי, שיווק עצמי,

יצירת קהל לקוחות “אוהד” ושכנוע כל מי שבסביבה שלכם.

כל הפרטים, הסרטונים וההרשמה ממש כאן