בשבוע שעבר הופיעה זמרת הפופ המצליחה סיה
בפארק הירקון בתל אביב, לפני כ- 40,000 איש.
לא הייתי במופע, איני מכיר את הזמרת, וכנראה גם לא הייתי שומע על המופע,
אלמלא נמתחה עליו ביקורת חריפה מצד רבים מהקהל שנכחו במופע
ונכתבו עליו סדרת כתבות שליליות.
בין השאר הטענות היו על כך שהמופע היה קצר מאד (כשעה בלבד),
סיה לא תקשרה עם הקהל ולא החליפה איתם מילה (ונראתה מנותקת מהמתרחש),
לא היו נגנים ורקדנים על הבמה (אלא רק במסכי ענק שהופיעו לצד הבמה)
והכי “חמור” כשמדובר במופע פארק חי – סיה לא שרה ב”לייב” אלא הושמע “פלייבק”
(כלומר, בפועל השירים שנשמעו היו של הקלטה, ולא של הזמרת בשידור חי).
כשקראתי ושמעתי את הטענות (ושמעתי גם על אנשים שנהנו בכל זאת),
שאלתי את עצמי – האם מדובר בטענות “אמיתיות” או מיותרות?
האם הקהל הישראלי באמת צודק במקרה הזה,
או שאנשים מפונקים יתר על המידה
ומחפשים רק את מה שלא בסדר (ושמים על זה את הפוקוס).
בתור מי שבעשור וחצי האחרונים מקיים כ- 100 הופעות והרצאות בממוצע בשנה,
החל מעשרות אנשים בקהל ועד כמה אלפי אנשים בקהל,
אני יודע היטב שאף פעם אי אפשר לרצות את כולם.
לא משנה כמה אתה אמן או מרצה מוכשר,
תמיד (סטטיסטית) יהיו כ- 20% מהקהל שיהיו מאד מרוצים
(והם אלו שירכשו את מוצרי ההמשך ויהיו “שגרירים” נאמנים שלך),
כ- 60% מהקהל יהיו מרוצים במידה סבירה – ראו, נהנו, קיבלו מבחינתם את התמורה לכספם,
אבל לא זוכרים את האירוע כ”מכונן” מבחינתם ולא לקחו הרבה הלאה.
וכ- 20% מהקהל בממוצע יהיו פחות מרוצים – בין אם מההרצאה או ההופעה עצמה
ובין אם מהתנאים מסביב (המתנה ארוכה, חום או קור, אוכל ושתייה וכו’).
זו הסטטיסטיקה בהופעות ובהרצאות, גם בישראל וגם בחו”ל.
מרצה או אמן שמנסה בכוח לרצות את כולם ורוצה שכולם תמיד יאהבו אותו, נידון מראש לכישלון.
אז איפה הבעיה? מתי שומעים על הופעות או הרצאות גרועות?
כשהרבה יותר מ- 20% מהקהל לא מרוצים.
כשיש קונצנזוס בקרב המשתתפים שהיו דברים לא בסדר.
היו הרבה הופעות של כוכבי רוק ופופ ענקיים בישראל הקיץ (ובכלל בשנים האחרונות),
ולמעט ההופעה של סיה (וזו של ריהאנה לפני כ- 3 שנים) לא היו לקהל הישראלי תלונות מיוחדות.
אז אני חוזר לשאלה שבכותרת –
האם הקהל הישראלי מפונק יתר על המידה?
לדעתי לא. בוודאי לא בהשוואה לקהלים אחרים בעולם.
אבל הקהל הישראלי גם לא פראייר.
והבעיה בהופעה של סיה, כמו גם זו של ריהאנה בזמנו, היא – תיאום ציפיות.
כי אם מבקשים מאנשים לרכוש כרטיסים זמן רב מראש ולשריין ביומן את ההופעה,
כשהכרטיס הכי זול הוא כמה מאות שקלים,
ואם מצפים מהם להגיע שעות לפני המופע לפארק (כדי לתפוש מקום סביר)
ולעמוד במשך שעות בהמתנה בחום של אוגוסט,
אז כן – הציפיות שלהם גבוהות. בוודאי בהופעה בינלאומית של אמן מחו”ל.
ולגיטימי שיתאכזבו אם האמן לא מתייחס אליהם,
לא שר בעצמו ו”נעלם” אחרי שעה בלבד.
קהלים היום בכל העולם מגיעים עם ציפיות גבוהות ומחפשים ריגושים הולכים וגדלים,
ולאמנים ולמרצים זה הופך מאתגר יותר ויותר “לרגש” את הקהל ולעמוד בציפיות.
אז אי אפשר לרצות את כולם, ותמיד צריך להביא בחשבון שיהיו כאלו שלא תעמדו בציפיות שלהם.
אבל אי אפשר לאכזב את רוב הקהל,
או לא לעמוד במודע ב”הבטחות השיווקיות” שהבטחתם מראש.
אמן או מרצה צריך להעריך כל קהל שנמצא מולו (לא משנה מה היקף הפעילות של האמן),
ולעשות הכול מבחינתו כדי שמקסימום אנשים יהיו מרוצים.
שלכם,
ד”ר יניב זייד
נ.ב. כן חופש, לא חופש. כן אוגוסט, לא אוגוסט.
ההרשמה לכנס הדגל (מס’ 30!) שלי,
נמשכת, ואפילו מתקדמת בקצב מהיר מאד.
כחצי אולם כבר מלא, והכנס מתקיים ב- 8/9.
4 שעות מלאות של תכנים מעולים בנושאי שיווק, פרזנטציה ושכנוע,
כיבוד עשיר ואירוח מפנק, נטוורקינג עם 400 איש והרבה הומור.
וכל הטוב זה – במחיר סמלי בלבד.
כתיבת תגובה