בשבוע שעבר הייתי באירועים הבאים (תחזיקו חזק…) –
טקס סוף שנה בכיתה א' של הבן הבכור שלי נועם ("פוסט דוקטורט שכנוע"…)
טקס סוף שנה בגן טרום חובה, של הבן הקטן שלי יואבי ("פרופסור שכנוע"…)
ואליפות ג'ודו ארצית בה השתתף נועם.
בשלושת האירועים קרה דבר מאד מעניין (ומרגש) בעיניי –
בסיום האירועים מחלקים תעודות לכל הילדים (ובאליפות הג'ודו גם גביעים ומדליות).
מדובר בכמות גדולה של ילדים, בדרך כלל האירועים האלו נמשכים יותר זמן מהמתוכנן,
ולפחות חלק מההורים ממהרים הבייתה (וחלקם מגיעים לאירוע גם עם אחים קטנים שכבר איבדו סבלנות מזמן…).
כך שבאירועים דומים שהייתי בהם בעבר, נוצר מצב ש(כמעט) כל הורה שהילד שלו קיבל כבר תעודה,
קם ממקומו, התחיל להיפרד מההורים האחרים, לדבר עם הילד, וחלקם גם החלו ללכת הביתה.
וכך נוצר מצב שבעוד הילדים הראשונים שמקבלים תעודה
(ומדובר בסדר אקראי לגמרי – החלוקה נעשית לפי סדר הישיבה או לפי ה- א' – ב')
נהנים מתשומת לב מלאה של כל ההורים והילדים האחרים,
הילדים האחרונים כבר מקבלים תעודה בסיטואציה של רעש ובלאגן,
כשחלק מההורים כבר הלכו, והיחידים שמקשיבים עדיין ומריעים להם הם ההורים שלהם.
וזה כמובן מאד לא מכבד ואפילו מעליב, מנקודת המבט של הילדים האחרונים וההורים שלהם.
אלא שלרוב האנשים יש נטייה תמיד להסתכל קודם כל על האינטרס הצר שלהם
(במקרה הזה הילדים שלהם והלו"ז שלהם).
אלא אם… מנהלים אותם אחרת.
וזה מה שקרה בשלושת האירועים שהייתי בהם בשבוע שעבר –
הגננת, המורה ומנהל האליפות (כל אחד בנפרד, בלי תיאום ביניהם…)
הודיעו לכל ההורים לפני תחילת טקס חלוקת התעודות,
שהם מבקשים מכל ההורים להישאר במקומם עד שאחרון הילדים מקבל תעודה.
הם גם תיארו את הסיטואציות שקרו בשנים קודמות (מה שתיארתי קודם)
ועד כמה זה מתסכל את הילדים וההורים האחרונים ופוגם להם בחוויה,
והוסיפו עוד שני משפטים חשובים –
"תמחאו כפיים לכל ילד כמו שאתם מוחאים לילד שלכם"
ו"תחשבו שהילד שלכם הוא זה שמקבל תעודה אחרון".
וזה עבד. בכל המקרים היו מחיאות כפיים ואווירה שמחה לכל הילדים,
אף אחד לא קם לפני הסוף, וכל הילדים הרגישו מכובדים וחשובים.
מה קרה כאן? למה אנשים התנהגו אחרת?
ראשית, הכנה.
לא חיכו שבזמן הטקס הורים שילדיהם כבר קיבלו תעודה יתחילו לקום וללכת ואז להגיד להם "תישארו בבקשה" –
זה כבר הרבה פחות יעיל.
תיארו להם בדיוק (עוד לפני הטקס) מה הולך לקרות ומה מצופה מהם.
"האכילו אותם בכפית" והסבירו להם בדיוק מה הם צריכים לעשות ("למחוא כפיים בהתלהבות לכל הילדים" וכו')
ותנחשו מה? "אנשים מצייתים לתמרורים".
כשמבקשים מהם בצורה מדויקת מה לעשות, הם עושים.
שנית, גרמו להם לחשוב. לא רק על עצמם ועל זווית הראייה הצרה שלהם,
אלא על התמונה הכוללת, על הילדים וההורים האחרים ועל הסיטואציה.
שלישית, גרמו להם להרגיש.
להרגיש כלפי ילדים אחרים את מה שהם מרגישים כלפי הילד שלהם,
לפחד שהילד שלהם הוא זה שישאר אחרון ואף אחד אחר לא ימחא לו כפיים.
רביעית, דיברו איתם באסרטיביות.
זו אמנם הייתה בקשה ולא פקודה, והדברים נאמרו בצורה נעימה,
אבל המסר היה חד משמעי – אף הורה לא קם לפני שכולם קיבלו תעודה, וכולם מוחאים כפיים לכולם.
בלי פשרות, בלי הנחות, בלי מקרים חריגים ("חוץ מדני שממש ממש צריך כבר ללכת כי הוא צריך לעבור בסופר לפני שהוא נסגר…").
ברגע שמגדירים גבולות ברורים, אנשים עומדים בהם.
מסקנה אליכם – אפשר להפעיל, לשכנע ולהניע לפעולה כל אחד –
אם רק גורמים לו לחשוב. אם רק גורמים לו להקשיב.
אם מנחים אותו בצורה ברורה ומדויקת מה הוא צריך לעשות.
ואם עושים את כל זה בביטחון ובאמונה בצדקת הדרך.
אז אם אתם מתכוננים להרצאה, פרזנטציה, ראיון עבודה,
פגישת מכירה, מכרז אישי או מפגש עם משקיעים –
אני מזמין אתכם להיפגש איתי לפגישת יעוץ,
לדייק את המסרים, להתכונן בצורה נכונה, לתרגל את הפרזנטציה
ולהגדיל משמעותית את הסיכוי שתצליחו באותה סיטואציה!
צרו איתי קשר ישירות במייל yaniv@yanivzaid.com
או התקשרו ללוטן סגל, סמנכ"ל השיווק שלי, לנייד 052-6189393,
ונתאם פגישת יעוץ בהקדם!
שלכם, בברכה,
ד"ר יניב זייד
כתיבת תגובה