לפני כמה שבועות חגגתי את יום ההולדת ה- 40 שלי (נולדתי ב- 10/10 בשעה 10:00 בבוקר).
"שיניתי קידומת", הגעתי ל"גיל הבינה" לפי היהדות, וזה משמעותי מבחינתי –
למרות שמנטאלית אני מרגיש בן 4 ופיסית בן 25-30.
אבל כרונולוגית, עובדתית – אני כבר בן 40, וזה הזמן
לסיכום ביניים של החיים (המקצועיים והאישיים) עד כאן.
יום ההולדת שלי נתן לי את ה"דרייב" לספר לכם בעצמי
את הסיפור האישי שלי בתחילת דרכי המקצועית.
כמו שאני אומר הרבה בהרצאות ובכנסים שלי – אנשים רואים את ההצלחות,
הם לא רואים את "שעות המעבדה" –
את ההשקעה האינסופית, את ההחלטיות וההליכה "נגד הסביבה",
את העמידה בלחצים, את העבודה בסופי השבוע ובלילות, וכו'.
אז הסיפור המקצועי שלי מתחיל בשנת 2000 בתחילת הלימודים האקדמיים.
סיימתי שירות צבאי מהנה ומשמעותי כקצין בצה"ל,
עבדתי כמה חודשים עם אבא שלי, מוטי זייד (יש לו משרד שמאות מקרקעין ומדידות)
ואז נסעתי לטיול גדול בדרום אמריקה.
נרשמתי עוד לפני הנסיעה לתואר ראשון במשפטים ובכלכלה באוניברסיטת חיפה,
שם גרתי וגדלתי (תמיד רציתי להיות עורך דין.
אני מהדור שגדל על הסדרות "פרקליטי L.A." ושל "אלי מקביל", למי שזוכר / מכיר,
ונורא התלהבתי מהנאומים והדיונים בבתי המשפט – תחום הרטוריקה תמיד משך אותי),
וחזרתי מהטיול כמה ימים לפני תחילת הלימודים.
כשבוע לפני תחילת הלימודים יש "יום אוריינטציה" –
מסבירים לסטודנטים על מה שצפוי להם בשנת הלימודים הקרובה ואיך להיערך.
הייתי עדיין בחו"ל, אז ביקשתי מאימא שלי ללכת במקומי, לשמוע את מה שאומרים
ולקחת עבורי את הספרים והטפסים.
במסגרת יום האוריינטציה עלה נציג של מועדון ה"דיבייט" לדבר ולגייס סטודנטים למועדון
(כמה שנים אחרי אני הייתי זה שהיו שולחים לדבר על המועדון ולשכנע סטודנטים להצטרף,
אז עוד לא ידעתי בכלל מה זה "דיבייט"…).
חילקו שם הזמנה למפגש פתיחה של המועדון – אימא שלי לקחה עבורי את ההזמנה.
כשחזרתי מחו"ל ראיתי את ההזמנה די במקרה והלכתי לפגישה הראשונה.
שם התאהבתי. ה"דיבייט" סחף אותי. תחרויות שכנוע ברמה הגבוהה ביותר, "בעד" ו"נגד" כל נושא,
מתחרים ביחידים ובקבוצות מול שופטים מקצועיים וקהל,
וגולת הכותרת – תחרויות. אליפויות ישראל (לכל האוניברסיטאות ולחלק מהמכללות
יש מועדוני "דיבייט" שמתחרים ביניהם פעמיים בשנה),
אליפויות אירופה פעם בשנה, ואליפויות עולם. התבלטתי שם מאד מהר – מקצועית וחברתית
(מאד אהבתי את הפעילות והרגשתי בתחום הרטוריקה "כמו דג במים")
ומהר מאד, כבר בשנה הראשונה, שלחו אותי במסגרת נבחרת ה"דיבייט" של האוניברסיטה
ובמסגרת נבחרת ישראל לאליפויות אירופה ואליפויות עולם.
הייתי במהלך התואר (על חשבון הסמסטר, ועל חשבון האוניברסיטה!)
בסלובניה, קרואטיה וטורקיה באליפויות אירופה, ובקנדה ובדרום אפריקה באליפויות עולם.
בשנה השלישית שלי בתואר הראשון גם אירחנו – לראשונה בישראל –
את אליפות אירופה ב"דיבייט" בחיפה – והייתי בוועדה המארגנת.
היו אלו ימי שיא של האינתיפאדה השנייה, עם פיגועים בכל הארץ (כולל בחיפה)
ולמרות זאת הצלחנו להביא לארץ 200 סטודנטים מכל אירופה!
(רק שתבינו – יום אחרי שהסתיימה התחרות התרחש הפיגוע במלון "פארק" בליל הסדר
וישראל יצאה למבצע "חומת מגן" וכבשה מחדש את הגדה…).
זכיתי גם בתארים בינלאומיים. הישגי השיא שלי היו
מקום 3 בעולם ליחידים בשנת 2002 באליפות העולם וחצי גמר אליפות אירופה.
ואז נולד הרעיון. ראיתי ששיטת ה"דיבייט" מאד מוכרת בעולם וכמעט לא מוכרת בישראל
(חוץ מכמה מאות "משוגעים" שהתחרו בתחרויות).
ראיתי גם שזו שיטה שאם לוקחים אותה לחיים עצמם, יכולה לפתח הרבה כלים מעולים
להתמודד עם חיי היום – יום וסיטואציות כמו הרצאות, ראיונות עבודה, פגישות מקצועיות וכו' –
שיטה שמפתחת יכולות כמו היכולת לנסח מסר מהר, ללמוד חומר רב בזמן קצר,
להתאים את המסר לצד השני, לטפל נכון בשאלות והתנגדויות, וכו'.
ובעיקר – לקראת התחרויות וכחלק מההכנה אליהן (וגם במהלכן) הייתי מכין
רשימות מפורטות של מה אפשר להגיד לכל טיעון.
מדי פעם הייתי (תוך כדי התחרויות) מתפעל מטיעון, בדיחה או "ספין"
שהיה עושה איזה סטודנט תותח מהרווארד, ייל, אוקספורד או קיימברידג', ומיד הייתי רושם מה הוא עשה.
ואז אמרתי לעצמי – למה לא לעשות מזה ספר?
ספר שיקראו בכל בית ויכין אנשים לחיים המקצועיים.
במקביל ראיתי שבפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, בה למדתי,
לא דיברו בכלל על ההיבט הרטורי – לא על איך כותבים כתבי טענות,
לא על איך לשווק את עצמך כעורך דין ולא על איך לטעון ולנאום בבית המשפט.
כלומר, יוצאים אלפי בוגרים בכל שנה מהפקולטות למשפטים בישראל
ואין להם שום ידע פרקטי ומעשי במה שבאמת עורך דין צריך לדעת – לכתוב, לדבר ולשווק.
אז הרעיון הלך והתגבש אצלי, עד שראיתי את זה ממש קורה –
היו לי "תמונות מנצחות" בראש של הספר בחנויות, שלי חותם ב"שבוע הספר"
(מאז היותי ילד תמיד אהבתי ללכת לשם), שלי רואה אנשים קוראים את הספר שלי, ועוד.
לי זה היה מאד ברור, לסביבה שלי בכלל לא. הייתי סטודנט צעיר בן 25,
והסיפור של ה"דיבייט" היה טוב ונחמד לתקופת הלימודים,
אבל עוד מעט הם מסתיימים וצריך הרי לעבוד בעבודה "אמיתית" –
כשסיפרתי לבני משפחה ולחברים קרובים בפעם הראשונה שאני רוצה לכתוב ספר,
התגובות שקיבלתי היו בסגנון "מי יקרא אותו?"…
גם בת הזוג שלי אז לא הבינה את הקטע, והחברים שלי הסתלבטו עליי
(אני כותב עד היום ביד אחת בלבד במקלדת,
ובין השאר הם צחקו עליי ש"איך תכתוב ספר ביד אחת"….).
כל מי שדיברתי אתו אמר שאין לי הרבה סיכוי להצליח,
ושגם אם במקרה מישהו יסכים להוציא אותי לאור,
לא ארוויח כלום כי "לא עושים כסף מספרים בישראל".
אז הגנתי על הרעיון שלי, והתחלתי לממש אותו.
התיישבתי בתחילת הקיץ בין השנה השלישית לרביעית ללימודים עם הרשימות ליד המחשב,
ובמשך חודשיים שלמים כתבתי מבוקר עד ערב את הספר
(עם הפסקות שנ"צ קצרות וריצות ליליות).
החברים שלי היו בים, אני כתבתי כל הקיץ.
שמרתי את העניין לעצמי עד כמה שיכולתי, וכשסיימתי הייתי מרוצה ממה שיצא.
ואז, בהחלטה שהיום אני מגדיר אותה כ"החלטה עם ביצים",
החלטתי פשוט לשלוח את כתב היד שלי לכל 5 ההוצאות הגדולות ביותר
באותה תקופה – "כתר", "ידיעות ספרים", "מודן", "מעריב" ו"כנרת זמורה ביתן".
אמרתי לעצמי – נתחיל מהכי למעלה, מה יכול להיות?
נסעתי במיוחד לתל אביב ולירושלים בשיא ההתרגשות
למסור אותו ביד למו"לים (כבר אז לא סמכתי על דואר ישראל…) וחיכיתי.
החיים המשיכו, קיבלתי כמה תשובות שליליות, והמשכתי לחכות לכל ההוצאות.
עד שיום אחד, אני אפילו זוכר שהייתי בדרך לים,
התקשר העורך הראשי של "כתר" ובישר שהם רוצים להוציא לאור את הספר.
כמעט התהפכתי עם הרכב מרוב התרגשות. עניתי לו בענייניות שישלחו הסכם ואעבור עליו.
סוף טוב? עדיין לא. עכשיו הגעתי (מסתבר…) לשלב הקשה באמת –
משא ומתן עם הוצאות ספרים.
הם שלחו לי הסכם מאד "דרקוני" לרעתי, ולא הייתי מוכן לחתום עליו.
ואז, בעוד "החלטה עם ביצים" – התחלתי להתמקח איתם!
אני, סטודנט בן 26 שזה הספר הראשון שלו, בלי קשרים והיכרויות בעולם הספרים,
מתמקח עם הוצאת "כתר", שהייתה אז הגדולה בישראל,
במקום פשוט לחתום על ההסכם ששלחו לי ולהגיד תודה שמישהו מתייחס אליי…
במשך כמה חודשים הוחלפו מספר טיוטות איתם, היו מספר טלפונים,
ואפילו פגישה אחת עם מנכ"ל ההוצאה והעורך הראשי.
דרשתי תנאים שונים מאד ממה שהם הציעו, המשא ומתן היה קרוב ל"פיצוץ" כמה פעמים,
ובסוף השגנו פשרה – אני אקבל את הזכויות בספר (תנאי שאני מקפיד עליו עד היום,
בכל ספר בעברית או באנגלית שהוצאתי לאור מאז) ואת התמלוגים הגבוהים שביקשתי,
אבל אשקיע מכיסי 50,000 ₪ בהפקת הספר.
עכשיו תשאלו – איך לסטודנט בן 26 מחיפה יש 50,000 ₪? התשובה – אין לו…
לא היה לי את הסכום הזה וגם לא קרוב.
אז סיכמתי עם "כתר" שאעביר להם 20,000 ₪ עכשיו
(את כל החסכונות שלי, פלוס עזרה מההורים),
ו- 30,000 ₪ אשלם להם על חשבון התמלוגים שיגיעו לי מהספר.
עוד "החלטה עם ביצים" – לקחתי כאן סיכון גדול,
כי אם הספר לא היה מוכר טוב, הייתי נתקע עם חוב גדול. אבל מאד האמנתי בספר.
הספר, "לדבר בפני קהל", יצא בהוצאת "כתר" באוגוסט 2004
(הייתי אז באמצע ההתמחות במשפטים והספקתי לעבור לתל אביב, בה אני גר עד היום),
והיה הצלחה גדולה. הוא מכר 1,000 עותקים בחנויות בחודש הראשון
ועוד כ- 1,000 בחודשים שאחרי, מה שאפשר לי להחזיר את ההשקעה שלי תוך כמה חודשים
ולהתחיל להרוויח עליו. היום, בשנת 2017,
אנחנו כבר אחרי מכירת למעלה מ- 20,000 עותקים בישראל,
הספר יצא במהדורה חמישית בשנת 2015,
ועד היום – 13 שנים אחרי! – הוא עדיין בחלק גדול מחנויות הספרים.
לימים, הספר הזה תורגם גם לאנגלית
(התעקשתי במהלך המשא ומתן לקבל לידיי את זכויות התרגום במלואן –
אז בעצמי עוד לא ידעתי למה ולא הבנתי כמה זה חשוב)
ונקרא "Persuade and Influence any Audience".
הוא הצליח בחו"ל, הגיע מספר פעמים למקום הראשון ברשימות רבי המכר ב"אמזון" (Amazon.com)
ומופץ במספר מדינות בעולם.
אחריו הגיעו עוד 5 ספרים בעברית ו- 2 באנגלית.
אני בינתיים השלמתי תואר שני ושלישי במשפטים (וכתבתי דוקטורט בנושא, איך לא, רטוריקה משפטית).
אז מה המסקנות שלי אליכם, כתוצאה מהשיתוף הזה?
– יש לכם רעיון? תשמרו עליו ותגנו עליו, בעיקר מהסביבה הקרובה
– תתייעצו רק עם אנשים שכבר עשו את מה שאתם רוצים לעשות
– תאמינו בעצמכם ואל תוותרו לעצמכם
– תהיו מוכנים לשלם את המחיר – זמן , כסף ואנרגיה – כדי להגשים את החלומות שלכם
– אל תחששו להתמקח ולהתווכח, גם עם גופים גדולים וחזקים מכם, כדי להשיג את מה שאתם רוצים
– אל תפחדו לקחת סיכונים מחושבים. בלי סיכון, אין סיכוי.
מאחל לכם בהצלחה, ואשמח לתגובות, רעיונות, הערות והארות.
אוהב (אפלטונית…),
ד"ר יניב זייד
נ.ב. נמשכת במרץ ההרשמה לכנס הדגל שלי,
אם אתם רוצים יותר הכנסות,
יותר מכירות,
יותר אוטוריטה
ויותר מיתוג
מאד מדויק. אהבתי מאד