השנה היא שנת 2003.
אני מתקבל (בגיל 26) כמתמחה לאחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים בישראל
ומגיע מחיפה (שם גרתי עד אז) להתמחות בתל אביב.
הרזומה שלי, עד אז, כלל טרום התמחות אצל יצחק עמית
בבית המשפט המחוזי בחיפה (היום הוא נשיא בית המשפט העליון),
כתיבת ספר ראשון, "לדבר בפני קהל", שאוטוטו עמד לצאת לאור בהוצאת "כתר"
(אז ההוצאה לאור הגדולה בישראל),
הצטיינות בלימודי התואר הראשון במשפטים באוניברסיטת חיפה,
תואר נוסף בכלכלה מאותה האוניברסיטה, עבודה כמתרגל באוניברסיטה,
כהונה כיושב ראש מועדון ה"דיבייט" באוניברסיטה
והשתתפות בעשרות תחרויות ארציות ובינלאומיות
(כולל זכייה במקום השלישי בעולם באליפות העולם
לנואמים יחידים בדרום אפריקה בינואר 2003),
כתבות עליי בתקשורת המקומית והארצית,
התנדבות כמנחה מקצועי בארגון "יזמים צעירים ישראל", ועוד ועוד.
כמי שתמיד חונך למצוינות ושאף ללכת למקומות הטובים ביותר,
רציתי להתקבל כמתמחה במשרדים הגדולים,
המדורגים והנוצצים ביותר בישראל (ואכן התקבלתי).
כך גם נהגו מרבית חבריי ללימודים, בוודאי המצטיינים שבהם.
מה שלא ידעתי כאשר הגעתי בהתרגשות ליום הראשון בהתמחות,
הוא הפער העצום שאחווה בין מי שאני "בחוץ" וההישגים שלי בעבר ובהווה,
לבין היחס אותו אקבל במשרד במהלך ההתמחות.
באופן אירוני, ככל שמגיעים כמתמחים למשרד עורכי דין גדול יותר,
כך אתם "ברגים קטנים יותר במערכת" ואין לכם סמכות כמעט לכלום –
לא לכתוב מסמכים לבד, לא לדבר לבד עם לקוחות,
להעביר לאישור עורכי הדין הממונים עליי כל נייר שאכין,
גם הפשוט ביותר (כמו בקשת דחיית דיון)
ובאופן כללי בעיקר עבודות פקידותיות – משרדיות – מזכירותיות – טכניות
שגם אנשים עם הרבה פחות יכולות ממני יכולים לעשות.
באופן אבסורדי, דווקא חבריי ללימודים שהיו להם ציונים פחות טובים
והגיעו למשרדים קטנים יותר או "פחות נחשבים",
קיבלו הרבה יותר סמכויות בהתמחות –
כי במשרדים קטנים המתמחים מעורבים יותר בתיקים,
נמצאים בקשר שוטף עם לקוחות,
לרוב "סוגרים מעגל" בתיקים מול לקוחות,
ואפילו מופיעים בבית משפט השלום בחלק האחרון של ההתמחות
(מה שמותר לפי החוק, ולא יעלה על הדעת במשרדים הגדולים).
אז יכול להיות שלמתמחים אחרים זה התאים,
או שלא היו להם ציפיות מיוחדות או שאיפות גדולות מדי לבלוט מההתחלה.
לי זה ממש לא התאים.
מה שבעיקר הפריע לי, הוא הפער הבלתי נתפס מבחינתי
בין מי שהייתי בחוץ – "ראש גדול", מרצה על רטוריקה
(כן, כבר אז – התחלתי להרצות והקמתי את החברה שלי כבר בינואר 2023),
סופר שחותם בחנויות ספרים ובשבוע הספר,
נוסע לבד ברחבי ישראל ומרצה בפני קהלים גדולים, רובם מבוגרים ממני בגיל,
מרוויח יחסית כסף טוב (לאותם ימים) פר הרצאה, ועוד –
לבין מי שהייתי בהתמחות (לאורך רוב שעות היום) –
בפיקוח כל הזמן, בשכר מינימום, עובד אינספור שעות בלי "שעות נוספות"
(כי מתמחה נחשב כ"משרת אמון", מה שמאפשר במשרדים הגדולים
"ניצול" של הזמן שלנו בלי תגמול הולם),
כל פקס (כן, כן, אז עוד היו פקסים!) שאני אמור לשלוח לבית משפט
עובר עשרות הערות ותיקונים של הממונים עליי, ועוד –
מה שגרם לי להיות ממורמר ו"ראש קטן" רוב היום.
אמנם התייחסו אליי בכבוד, ולמעט פעם אחת לא צעקו עליי במשרד,
ועשיתי מה שציפו מכל עשרות המתמחים האחרים במשרד,
וזה מה שמקובל בענף הזה, ועדיין – אני הרגשתי תסכול והשפלה.
הרגשתי שלא מעריכים את היכולות האמיתיות שלי,
לא משתמשים בי כמו שצריך,
מקצצים לי את הכנפיים ובעיקר – מזלזלים בזמן ובידע שלי.
ממצב שבאתי בשיא ההתלהבות וה"רעל" החיובי לעולם המשפטים,
התקבלתי למחלקת ליטיגציה (הופעות בבית המשפט) מהגדולות והמצליחות בישראל,
וחלמתי להיות רטוריקן משפטי מצליח (לצד הרצאות על רטוריקה),
הגעתי למצב שבו אני רק מחכה לסיים את ההתמחות,
להיות מוסמך כעורך דין (כי כבר הגעתי עד כאן…) ולעזוב את המקצוע.
ואמנם, סיימתי את ההתמחות,
עברתי בהצלחה את הבחינות בכתב ובעל פה של לשכת עורכי הדין,
ומאז אני מוגדר עורך דין (ומשלם ללשכה דמי חבר בכל שנה),
בעל רישיון פעיל וזכות חתימה
(משתמש בה מדי פעם עבורי, עבור חבריי ולקוחותיי)
ובעל הבנה משפטית (בה אני משתמש בתוכניות הליווי והיעוץ שלי),
אבל לא עוסק במקצוע.
ההרגשה שלי באותה השנה זכורה לי עד היום,
והמסקנות שהסקתי אז מתממשות גם עכשיו –
ראשית, לא משנה מה אעשה, אני רוצה שיכבדו את הזמן שלי ואת הידע שלי,
אני רוצה ומגיע לי להרגיש מוערך ולהיתפס כמומחה
וכאוטוריטה מקצועית בתחומים בהם אני כזה.
שנית, לא משנה מה אעשה, אני רוצה לחיות חיים מלאים ומשפיעים
(בלי ש"שולטים בי" ו"מקצצים לי את הכנפיים"),
לאזן בין בית וקריירה (כי בעולם המשפט נמצאים רוב היום במשרד
וכמעט לא רואים אור יום)
ולהגשים את החלומות שלי, ולא מטרות של אחרים.
שלישית, לא משנה מה אעשה, אני רוצה לקום בבוקר בכיף, עם חיוך,
מתוך תחושת שליחות, ולפגוש (בשאיפה) רק אנשים שאני אוהב ורוצה לפגוש.
עברו יותר מ- 20 שנים מאז, ואני עדיין חי לפי העקרונות האלו.
החיים שלי לא מושלמים, אבל הם שלמים.
יש הרבה כישלונות, חסרונות ובעיות שחוויתי ואני חווה בצורת החיים ובקריירה שלי,
וכתבתי על כך רבות לאורך השנים,
אבל סך היתרונות עולה בענק על סך החסרונות.
ובעיקר – אני חי בעוצמה, בדרך בה אני רוצה,
ומשפיע על המונים בישראל ובחו"ל.
אשמח לשמוע מכם –
האם עברתם חוויות דומות?
האם חוויתם פער בין מי שאתם חושבים שאתם, לבין מי שאחרים חושבים שאתם?
האם הרגשתם זלזול בזמן ובידע שלכם מצד אחרים,
ורציתם לקבל יותר כבוד מקצועי?
אתם מוזמנים לכתוב לי חוויות, תובנות, שאלות,
הערות והארות על מה שכתבתי כאן –
אפשר בתגובה לדיוור הזה,
אפשר למייל yaniv@yanivzaid.com
ואפשר לטלפון 054-8001200
(להתקשר או לשלוח וואטסאפ).
אני מבטיח לענות ולחזור לכולם.
שלכם, באהבה,
ד"ר יניב זייד
נ.ב.
אם אתם מזדהים איתי, עברתם או עוברים חוויות דומות,
ורוצים "לעוף על החיים",
להגשים מטרות אישיות ו/או מקצועיות,
להגדיל הכנסות, לפתח את הקריירה ו/או את העסק
ולבסס אוטוריטה מקצועית, מותג אישי ומומחיות –
גם ובעיקר בעידן דיגיטלי של בינה מלאכותית ובשנת 2026 –
הגיע הזמן שניפגש.
נותרו עשרות מקומות בלבד לכנס הקרוב שלי,
ואשמח להיפגש איתכם, לתת ידע וערך
ולהעיף את 2026 שלכם קדימה.
כתיבת תגובה