נניח שאתם מוזיקאים שרוצים להוציא תקליט. נכנסתם למעלית בבניין משרדים, ואיתכם נכנס במקרה בעליה של חברת מוזיקה גדולה. אחד כזה שאתם "מתים" לפגוש, אבל אין כמעט סיכוי שבאופן רגיל, אם תנסו לתאם איתו פגישה דרך המזכירה שלו, יסכים להיפגש איתכם (הוא עסוק מדי, מקבל הרבה פניות דומות לזו שלכם, גבוה מדי ב"מעלה ההיררכיה", ועוד).
אבל עכשיו אתם והוא במעלית, "סגורים" ביחד למשך 15 – 20 שניות, וזו ההזדמנות שלכם לתפוש את תשומת ליבו. מה אומרים? מה עושים?
מה שרוב האנשים עושים, במידה והם אוזרים אומץ לדבר עם האדם, זה שטף טרחני של מילים ומשפטים על עצמם, עם הרבה "מכירה קשה" וחוסר טקט, שגורם לצד השני לשיחה להצטער שהוא לקח דווקא את המעלית הזו. כרגע הוא "תקוע" איתכם לחצי דקה לפחות ולא יכול לצאת, אבל תהיו בטוחים שברגע שהמעלית תיפתח הוא ימהר "לברוח" מכם בתירוץ כלשהו, וגם אם תיתנו לו למשל כרטיס ביקור, יזרוק אותו לפח הראשון שיראה. בקיצור – לא יצא לכם כלום מהסיטואציה, אולי אפילו תעשו לעצמכם נזק תדמיתי.
ובכן, מה שצריך להגיד, הוא "נאום המעלית" – כמה משפטים קצרים וקולעים שתגידו על עצמכם, שאורכם כמה עשרות שניות מקסימום (הזמן שתהיו ביחד במעלית), שהמטרה שלהם היא אחת – לגרום לאותו אדם להתעניין בכם, ולהמשיך לדבר איתכם מרצונו. כלומר, אותם משפטים בודדים מטרתם "לגרות" את הצד השני לשאול שאלה או לומר משהו משלו, ואז מתפתחת שיחה ביניכם, שאם היא מספיק מעניינת, תימשך גם לאחר שתצאו שניכם מהמעלית, ותהיה פתח לפגישה ביניכם או לשיחות נוספות. בכל מקרה, ההיכרות המקצועית תיעשה בצורה מכובדת, ותהיה לכם הזדמנות לשוחח עם אדם שבנסיבות "רגילות" היה לכם קצת יותר קשה להשיג את תשומת ליבו.
כתיבת תגובה