החיים בישראל מאתגרים מאוד.
החיים בישראל כבעל עסק – מאתגרים עוד יותר.
אנחנו עוברים בכל יום במדינה הזו כמות אירועים מטורפת
שרוב מדינות העולם לא חוות בשנה שלמה (אם בכלל).
אנחנו לא יודעים מאיפה ה"כאפה" תגיע….
המציאות במדינה הקטנה והיפה שלנו מסדרת לנו "אירועים בלתי מתוכננים" בלי סוף
שאנחנו מנסים להתחמק / להתעלם מהם (או לחיות איתם / לצידם).
רשימה (חלקית מאוד) מאירועי השבוע האחרון –
בערב יום העצמאות (רביעי שעבר) שריפות ענק שגרמו לפינוי ישובים וביטול במות בכל הארץ.
ביום העצמאות עצמו (חמישי שעבר) –
חסימות כבישים ענקיות בצפון על ידי הדרוזים שמחו על הטבח של אחיהם בסוריה,
שתקעו עשרות אלפי מטיילים שרצו קצת "לנשום אוויר" בגליל ובגולן.
במוצאי שבת – הפגנות למען החטופים ונגד הממשלה וחסימות כבישים כמחאה ברחבי הארץ.
ביום ראשון – שביתת ענק בגנים ובבתי הספר, ש"תקעה" מאות אלפי הורים בבית,
וטיל חות'י מתימן שנפל בנתב"ג וגרם לביטולי טיסות של עשרות אלפים.
אנחנו מנרמלים יום – יום מציאות לא נורמלית
(נניח – יושבים בפגישת עבודה, שומעים אזעקה, הולכים למרחב מוגן
וכמה דקות אחר כך חוזרים לפגישה וממשיכים כרגיל,
מתעלמים מהעובדה שכמה דקות קודם לכן
מישהו ניסה להרוג אותנו וירה עלינו טילים,
ורק בזכות המוח היהודי והטכנולוגיות שלנו הטיל יורט באוויר).
יום העצמאות האחרון, ה- 77 של המדינה,
גרם לי למחשבות ותובנות על "לאן כל העסק הזה הולך".
אני שומע מסביבי הרבה פסימיות, דכדוך ו"אווירת נכאים"
(אפשר להבין לאור כל האירועים שתיארתי),
וזה עוד לפני שאני שומע חדשות, קורא עיתון או פותח טלוויזיה
(שם עובדים בלבאס אותנו. המודל העסקי של התקשורת הוא פחד, פסימיות ודיכאון).
כבר בתחילת המלחמה, זמן קצר לאחר ה- 7/10/23,
לקחתי לעצמי את התפקיד (ואפילו השליחות) לשמור על תדר של אופטימיות ושפע –
גם (וקודם כל) עבור עצמי, גם עבור המשפחה, החברים והסביבה שלי, וגם עבור הלקוחות שלי.
בעיניי, כדי לשגשג (אני שונא את המילה המקטינה "לשרוד") כלכלית ולהתפתח אישית במציאות הישראלית,
בעלות עסקים, עצמאים, יזמים ומנהלות חייבים לשמור על אופטימיות,
לראות את הטוב, לחשוב "איך כן" ולא "למה לא" ולראות את ההזדמנויות בכל משבר.
זה גם אפשרי וגם הכרחי – ובעיקר נכון יותר
כדי לשמור על השפיות, על העסק ועל האנרגיה שלכם.
אני מודה שמאתגר יותר ויותר בשנה האחרונה לשמור על תדר של שפע ואופטימיות בישראל
(גם אחרי שהורדתי למינימום את צריכת החדשות).
אני מוצא את עצמי "נושא את דגל האופטימיות" במפגשים משפחתיים וחברתיים ובשיחות עם לקוחות.
לעיתים, אני היחיד בחדר שחושב כך, ולרוב אני מרגיש ממש כמו "מעטים מול רבים".
אז אני רוצה לשתף אתכם בתובנות שלי על המצב,
ובתור מי שאוהב מאוד היסטוריה, כלכלה ופוליטיקה, ומתעניין בהם מאז שאני ילד (אני בן 48),
אני רוצה לספק לכם פרספקטיבה היסטורית של המצב וניתוח ריאלי – אופטימי של הדברים.
זה לא ניתוח פוליטי (למרות שאולי בין השורות תוכלו לנחש מהן עמדותיי בנושאים האמורים),
אלא מבט מפוכח (בעיניי) על המציאות, והסתכלות על הקשר בין העבר, ההווה והעתיד של המדינה והמשק שלנו.
לכל מי שמוטרד (ובצדק) מהסכסוך הפנימי שקיים בעם וחושב ש"מעולם לא היינו מפוצלים יותר",
אני יכול לספר שבכל עשור מאז קום המדינה היה סכסוך פנימי שקרע ופילג את החברה הישראלית,
וכל מלחמה מאז מלחמת העצמאות הייתה שנויה במחלוקת
והיו מעורבים בה אינטרסים אישיים ופוליטיים של הדרג המדיני וההנהגה שלנו,
בשילוב טעויות אנוש ומחדלים עצומים של הדרג הצבאי והמפקדים שלנו
(חלקם נחשפו רק שנים רבות לאחר מכן).
לא אכנס יותר מדי לאירועים ההיסטוריים – אתם מוזמנים לקרוא על כך בזמנכם –
אבל הנה הסכסוכים הפנימיים המרכזיים של החברה הישראלית מאז קום המדינה –
בשנות ה- 40 של המאה ה- 20 – ההטבעה של הספינה אלטלנה והסכסוך בין הפלמ"ח וההגנה לבין האצ"ל והלח"י.
בשנות ה- 50 – קבלת כספי השילומים מגרמניה וה"פיוס" איתה (כשזכר השואה עוד טרי).
בשנות ה- 60 – הכיבוש / השחרור של השטחים / יש"ע, והויכוח מה לעשות איתם אחרי מלחמת "ששת הימים".
בשנות ה- 70 – מלחמת יום הכיפורים והמחדל הנורא.
בשנות ה- 80 – מלחמת לבנון הראשונה (שהייתה שנויה במחלוקת מיומה הראשון ונקראה כבר בזמן אמת "מלחמת שולל").
בשנות ה- 90 – הסכמי אוסלו (שקרעו את העם ועברו ב"רוב" של 61 מנדטים בקושי) והקמת ישות טרור בלב הארץ.
בשנות ה- 2,000 – ההתנתקות / הגירוש מעזה – הפגנות של מאות אלפים, חסימות כבישים ועוד היו כבר אז.
גם המחשבה על "קניית שקט" בהווה ועל הצלת עשרות חיי אדם,
רק כדי שהשקט "יתפוצץ לנו בפרצוף" בהמשך ויגבה מאות הרוגים – הייתה כבר אז.
בשנות ה- 2010 – "המחאה החברתית" שסחפה מאות אלפי אנשים לרחובות.
יוקר המחיה, אגב, העסיק את האומה וגרר הפגנות המוניות גם בשנות ה- 60, ה- 70 וה- 80.
בשנות ה- 2020 – הרפורמה המשפטית / ההפיכה המשטרית
שגרמה למאות אלפי אנשים (משני הצדדים) לצאת לרחובות, וכמובן מחדל ה- 7/10.
מה אני רוצה לטעון?
שכל דבר שאנחנו חושבים היום ש"לא היה כדבר הזה" – היה גם היה!
בכל עשור בחיי מדינתנו היה סכסוך ענק – שגרר אווירה פסימית ופסיבית.
תמיד יצאנו מחוזקים כחברה.
בנוסף, כל מלחמה בתולדות ישראל הייתה שנויה במחלוקת
(במלחמת לבנון הראשונה החיילים שרו בציניות "רד אלינו אווירון, קח אותנו ללבנון, נלחם עבור שרון ונחזור בתוך ארון".
אני גם זוכר משירותי הצבאי את המחלוקת העמוקה בעם בשנות ה- 90
סביב הישיבה ברצועת הביטחון בלבנון – ארגון "ארבע אמהות", זוכרים?).
תמיד היינו וכחנים ובעלי דעות שונות (זה חלק מה- DNA שלנו היהודים, ובעיניי חלק מהקסם של המדינה שלנו),
אבל תמיד ידענו להסתדר ביחד (ובסוף, כבני אדם, אנחנו אוהבים אחד את השני
וחיים ב"כור היתוך" שאין כדוגמתו בעולם, עם כל השונות שלנו).
תמיד הייתה לנו ביקורת על הפוליטיקאים, תמיד האשמנו אותם (רוב הזמן בצדק) בשחיתות
והם תמיד זכו בסקרי דעת קהל לציונים נמוכים במיוחד
ולשירי מחאה רבים שמוכרים עד היום –
אני ממליץ לכם בחום לשמוע שוב את השירים "פרצופה של המדינה" של להקת "תיסלם"
(שנכתב ב- 1990 על שמעון פרס ו"התרגיל המסריח")
ואת "דרך ארץ" האגדי של גידי גוב
(שיר מחאה שנכתב על האינתיפאדה הראשונה ועל השחיתות של הפוליטיקאים אז).
תשמעו את המילים שנכתבו לפני 40 שנים, וזה כאילו נכתב היום.
גם הסתה נגד מנהיגי המדינה כמו שיש היום – הייתה גם הייתה
(הימין חשב על רבין בשנות ה- 90 מה שהשמאל חושב היום על ביבי).
בשנת 2002, בשיא פיגועי האינתיפאדה השנייה והאוטובוסים שהתפוצצו ברחובות ישראל (זוכרים?),
ביום העצמאות ה- 54 של ישראל, הבדיחה הייתה שכבר לא סופרים קדימה "54, 55, 56…",
אלא סופרים לאחור "10, 9, 8, 7…".
עברו 23 שנים – ומדינת ישראל עדיין כאן,
חזקה יותר מתמיד (עובדתית) מכל בחינה לעומת אז – כלכלית, ביטחונית, מדינית וטכנולוגית.
בפרספקטיבה היסטורית, תמיד היה טוב ותמיד היה רע, לא משנה איזה צד היה בשלטון.
תמיד קיטרנו (גם זה חלק מה- DNA שלנו כישראלים) ותמיד היה על מה לריב.
בכל רגע נתון יש לפחות חצי עם מתוסכל שמרגיש "מודר" (בכל האירועים ההיסטוריים שציינתי).
גם על קרבות שנמצאים לכאורה ב"קונצנזוס" (כמו כיבוש הגולן במלחמת ששת הימים או הקרב ב"גבעת התחמושת" בירושלים)
היו ויכוחים אדירים בזמן אמת – וגם מחלוקות היסטוריות שלא הסתיימו עד היום.
למדנו לחיות עם הבעיות ולמנף הזדמנויות.
ההבדל בין היום ואז, הוא שהתקשורת היום הרבה יותר מגוונת ומסיתה (לכל הכיוונים) כי היא נלחמת על חייה,
והרשתות החברתיות מקצינות מאוד את השיח ומאפשרות לכל אחד להתבטא ולכתוב מה שהוא רוצה.
המדינה שלנו לא מושלמת. היא שלמה.
יש לה הרבה בעיות, ונלחם תמיד (תרתי משמע) כדי שיהיה כאן טוב יותר.
אבל בשביל שיהיה כאן טוב יותר, אנחנו חייבים להיות אופטימיים, לחשוב שפע
ולראות את הטוב בעצמנו ובאחרים, ולא רק את הרע.
מתישהו – והיום הזה לא רחוק! – כל מה שקורה היום יהיה עוד פסיק בהיסטוריה של מדינת ישראל,
וניזכר ב"מלחמת 7 באוקטובר" / מלחמת "חרבות ברזל" / מלחמת ה"תקומה" / איך שלא תקראו לה,
במבט מפוכח ולוגי יותר
(כמו שרובנו היום נזכרים ב"ערגה" בימי הקורונה
וזוכרים בעיקר הסתגרות בבית, הזמנת אוכל וצפייה בסדרות "נטפליקס",
בזמן שאני זוכר חרדה קיומית של הרבה אנשים והתרסקות של הרבה עסקים).
זה מה שאני אומר בכל מפגש משפחתי וחברתי, וזה מה שאני כותב גם לכם.
אשמח לשמוע את דעתכם על מה שכתבתי.
אענה ואחזור לכל תגובה עניינית ומכבדת.
אפשר לכתוב לי כאן עכשיו במייל חוזר,
אפשר לכתוב לי למייל yaniv@yanivzaid.com
ואפשר לשלוח לי וואטסאפ ל- 054-8001200 (אפשר גם להתקשר).
תמשיכו להתווכח ולריב, אבל בפרופורציות.
תהיו אופטימיים, יוזמים ונמרצים.
תיצרו לעצמכם את המציאות.
אוהב, ד"ר יניב זייד
כתיבת תגובה