בתור מי שעסק ועוסק בהסברה ובהעברת מסרים בשני העשורים האחרונים,
אני מבין את התסכול של הציבור מכך
שהעולם הרחב לא מבין ברובו מה באמת עובר עלינו בימים אלו.
נכון, מנהיגי העולם המערבי עולים אלינו לרגל בשבועיים האחרונים
(לכולם יש אינטרסים משלהם וגם דרישות מאיתנו, שלא תטעו…),
אבל העמים שלהם תומכים בנו הרבה פחות.
חזרתי השבוע מכנס בגרמניה, והתמונות משם קשות.
ערוצי הטלוויזיה מלאים בתמונות "קשות" מעזה של בניינים הרוסים וילדים רעבים,
וכמעט אף מילה לא מוזכרת על הטבח והשואה שמדינה ישראל חוותה רק לפני שבועיים.
לצד הכשלים המבצעיים והמודיעינים האדירים,
מצטייר כרגע גם כשל בהסברה
(למרות כל מה שעברנו הפעם, עדיין מאשימים אותנו – אותנו! – בטבח בעזה,
אפילו עוד לפני המבצע הקרקעי)
וגם כשל בהרתעה הישראלית
(ארגון טרור כבש 8 בסיסים ו- 22 ישובים שלנו עם טנדרים ואופנועים.
נכון לרגע זה הצבא שלנו נראה רע מאד בעיני האויבים שלנו במזרח התיכון,
למרות כל ההצהרות של "ננצח", "נרמוס", "נשמיד", נחסל" וכו' –
וחובת ההוכחה עדיין עליו).
כמי שהיה "מאחורי הקלעים" במלחמות ובמבצעים קודמים
בהעברת המסרים לתקשורת הישראלית, הערבית והבינלאומית,
אני מבקש להסביר לכם את המתח המובנה בין הסברה להרתעה –
שקיים תמיד, ובמיוחד בימים קשים אלו –
וגם להציע לכם מה אתם יכולים לעשות עכשיו.
מדינת ישראל נעה לאורך כל חייה, כבר 75 שנים,
על הציר שבין להצטייר כ"דוד" או להצטייר כ"גולית".
כלומר, האם אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים, בסכנה קיומית,
עם חרדת שואה והשמדה, שבכל רגע מאויימת מכמה חזיתות?
או – שאנחנו מעצמה אזורית, עם הצבא הכי חזק (ומוסרי) במזרח התיכון,
עם הטכנולוגיה הכי מתקדמת ("סטארט-אפ ניישן")
ועם יתרון מובהק על פני אויביה.
המתח המובנה בין להיות "דוד" (חלש) או "גולית" (חזק) קיים תמיד,
והוא קריטי לקיום שלנו כאן במזרח התיכון.
למה?
כי למדינת ישראל קטנה ומאויימת
(כפי שראו אותנו בשנות ה- 40, ה- 50 ו- 60 של המאה ה- 20)
נותנים נשק, עוזרים בדיפלומטיה,
"סולחים" על שגיאות וטעויות צבאיות ומדיניות,
מאשרים לבנות כור גרעיני (על פי פרסומים זרים)
ואפילו מוכרים את החלקים, ועוד ועוד.
אבל למדינת ישראל הגדולה, החזקה, והשולטת על עם אחר
(כפי שאנחנו נראים החל משנות ה- 70, ובעיקר בשנות ה- 2000,
וזו לא דעה פוליטית, אלא ניתוח המצב)
כבר מתייחסים אחרת לגמרי –
באים אליה בטענות, מצביעים נגדה באו"ם,
מבקשים ממנה תשובות על כל פעולה מדינית או צבאית,
מאשימים אותה ב"כיבוש" במקרה הטוב
וב"אפרטהייד" ו"טבח" במקרים קיצוניים, ועוד.
הטבח הנורא ב- 7/10/23 החזיר אותנו כאומה וכעם
לחוויית השואה ולתחושות של איום קיומי,
והעולם המערבי – בעיקר ברמת ההנהגה – אכן קלט שאנחנו במצוקה ועוזר קצת,
אבל ברמת דעת הקהל העולמית –
אנחנו עדיין החזקים והפלסטינים (כרגע החמאס)
עדיין מצטיירים, למרבה הצער, כ"קורבן", "עם כבוש", וכו'.
כאן מגיע במלוא עוצמתו המתח בין הסברה להרתעה –
ומקבלי ההחלטות צריכים להחליט באיזו אסטרטגיה בוחרים.
אתן שתי דוגמאות כדי להמחיש את הדילמה ההסברתית –
דוגמה אחת מהעבר ואחת מהמשבר הנוכחי.
דוגמה ראשונה –
אירועי המשט לעזה ואוניית ה"מרמרה" ב- 2010 –
יצא משט של שש אוניות מטורקיה במאי 2010 לכיוון רצועת עזה.
לכאורה, על פי המארגנים, במטרה "הומניטרית" כדי לשבור את ה"מצור" על רצועת עזה
ולהעביר ציוד הומניטרי לתושבי הרצועה ה"סובלים" וה"מסכנים".
בפועל, היו על האוניה מאות נוסעים פרו פלסטינים,
ביניהם עשרות שכירי חרב שהצטרפו למשט כדי לעורר עימות אלים.
מארגני המשט היו חברי הארגון האיסלאמי הקיצוני IHH.
ישראל הציעה להעביר את הסחורות דרכה,
אבל המארגנים סירבו והמשיכו לשוט לכיוון עזה.
הוחלט להשתלט על האוניות מחוץ למים הטריטוריאלים של ישראל
ולמנוע מהן להגיע לעזה.
לוחמי הקומנדו הימי, "שייטת 13", עלו על הספינות והשתלטו עליהן.
בחמש מהאוניות ההשתלטות נתקלה בהתנגדות פאסיבית והיו מעט נפגעים,
אבל במהלך ההשתלטות על האוניה הגדולה ביותר,
ה"מאווי מרמרה", התרחש עימות אלים.
חלק מהנוסעים תקפו את החיילים באלות, מוטות ברזל, סכינים, רימוני הלם ועוד.
הלוחמים, שהיו בסכנת חיים, פתחו באש לעבר התוקפים,
הרגו 9 מנוסעי הספינה ופצעו 20
(לצה"ל היו 10 פצועים, ביניהם 2 קשה).
כל האירוע היה מתועד – גם ממצלמות על קסדות הלוחמים,
וגם מעיתונאים שהיו על ה"מרמרה".
בזמן שהלוחמים עוד נאבקו בהתנגדות על הסיפון, לפנות בוקר,
כבר החלו קריאות ברשתות החברתיות
"להציל את נוסעי הספינה מטבח שצה"ל עושה בהם".
ה"טבח" שצה"ל מבצע באזרחים "תמימים" במים בינלאומיים
פתח את מהדורות החדשות בעולם באותו הבוקר.
המידע התקבל בדובר צה"ל, ועכשיו מגיעה הדילמה האכזרית –
האם לפרסם את התמונות הקשות בהן רואים את לוחמי הקומנדו הימי
חוטפים מכות, לחלקם נחטפים האקדחים וכו'?
מצד אחד, מבחינת הסברה – אלו תמונות מצוינות!
רואים שלא נעשה "טבח", רואים שהחיילים מותקפים ראשונים,
רואים שמדובר בהגנה עצמית, רואים שהחיילים עצמם נפגעים וכו'.
מצד שני, מבחינת ההרתעה – אלו תמונות מזעזעות!
רואים את לוחמי יחידת העילית הטובה ביותר של צה"ל, היחידה החשאית ביותר,
חוטפים מכות מאזרחים, על סיפון אוניה אזרחית,
במרחק של כמה קילומטרים בלבד מחופי ישראל.
באותן שנים דיברו על תקיפת מתקני הגרעין של איראן,
והכינו את חיל האוויר ואת היחידות המיוחדות לכך.
אז אם האיראניים רואים את התמונות מה"מרמרה" –
מהיחידה הזו הם צריכים לפחד?
דילמה.
בסוף הוחלט על הסברה על חשבון הרתעה,
ופורסמו חלק מהתמונות של החיילים חוטפים מכות עם הסברים.
זה לא עזר הרבה, כי עד שהתמונות והסרטונים שוחררו לאוויר,
עברו שעות ארוכות בהן בכלי התקשורת בעולם עסקו בתוקפנות הישראלית וב"טבח".
מדינת ישראל ספגה גינויים ממדינות רבות וגם ממועצת הביטחון של האו"ם,
ושגרירים רבים של המדינה גורשו או ננזפו.
היחסים עם טורקיה (שרבים מנוסעי ה"מרמרה" היו אזרחיה) התקלקלו לכמה שנים טובות.
הדוגמה השנייה שאביא קרתה רק בשבוע שעבר (אוקטובר 2023) –
סיפור הפצצת בית החולים בעזה.
בית חולים בעזה נפגע, חמאס מיד טוען שישראל היא זו שהפציצה את בית החולים
ושנהרגו 500 אזרחים בפיצוץ.
מתחילה סערה תקשורתית עולמית,
כלי התקשורת בכל העולם (ואפילו ערוץ 12 בשעות הראשונות)
מאמצים את הגרסה של חמאס שצה"ל הוא זה שהפציץ בטעות את בית החולים,
מתעוררות הפגנות פרו פלסטיניות בעולם המערבי ובעולם הערבי,
וישראל מיד מוצגת כ"ברברית", "תוקפנית" ו"פוגעת בחפים מפשע".
עכשיו מגיעה שוב הדילמה של הסברה מול הרתעה.
מבחינה הסברתית – זה פיגוע בינלאומי, לא פחות,
אם ישראל הפציצה בית חולים והרגה מאות אנשים.
מבחינת הרתעה – זה דווקא טוב!
אם אנחנו רוצים לשדר מאז ה- 7/10 ש"בעל הבית השתגע"
וש"החלפנו דיסקט וזה לא עוד סבב",
אז צריך לשדר שהשתגענו –
כדי שגם בלבנון ובמקומות נוספים לא ידעו מה לצפות מאיתנו.
אבל גם כאן, בגלל שיקולים דיפלומטיים בעיקר, ההסברה ניצחה,
והיינו צריכים להוכיח בדרכים שונות –
כולל מיקום הטיל, כולל הקלטות מחבלי חמאס שמודים בטעות,
כולל להראות שמטוסי חיל האוויר לא תקפו בשעה הזו –
שהג'יהאד האיסלאמי הוא זה שירה את הטיל ולא צה"ל.
הזמן שלקח כדי להשיג את ה"ראיות" ולהראות אותם לעולם –
כולל הדיונים שנערכו האם בכלל להראות את זה לעולם –
הוא זמן קריטי שגרם לנו "לאבד נקודות" בדעת הקהל העולמית.
אבל זה המחיר שמשלמים כשאומרים את האמת,
וכשיש שיקולים מבצעיים ודיפלומטיים לכל החלטה.
אלו היו רק שתי דוגמאות, וישנן עוד עשרות.
אנחנו היום בדילמת "הסברה מול הרתעה" במלוא עוצמתה.
מצד אחד רוצים להסביר שאנחנו הומניים, מוסריים, מערביים ומתחשבים,
מצד שני רוצים להרתיע את ה"ג'ונגל" שאנחנו מוקפים בו
ולשדר ש"בעל הבית השתגע".
מצד אחד רוצים לשדר הרתעתית שאנחנו חזקים, מעצמת על
ויכולים לנצח בכמה זירות לחימה במקביל,
מצד שני רוצים לשדר הסברתית שאנחנו מסכנים ובמצוקה
כדי לקבל נשק וכסף מארצות הברית,
לגיטימציה מהעולם לפעול וביקורים של מנהיגים כאן.
מצד אחד רוצים לשדר הסברתית שאנחנו מדינה עצמאית וריבונית,
מצד שני הרתעתית צריכים את הסיוע של ארה"ב ואת נושאות המטוסים שלה.
לא החלטות פשוטות, ובתור מי שהיה שם –
אני לא מקנא במקבלי ההחלטות היום.
מה אתם יכולים וצריכים לעשות כדי לעזור בהסברה הישראלית?
לשתף עם כל מי שאתם מכירים בחו"ל – יהודים ולא יהודים –
את כל סרטוני ההסברה היעילים של דוברים ישראלים שרצים ברשת.
יש הרבה כאלו, ומי שרוצה עוד –
מוזמן לכתוב לי כאן עכשיו במייל חוזר את הטלפון שלו ואשלח לכם לוואטסאפ,
או לכתוב לי וואטסאפ לטלפון 054-8001200
ואשלח לכם אוסף של סרטוני הסברה נבחרים למצב הקיים
כדי שתוכלו לשלוח לכל מי שאתם מכירים מחוץ לישראל –
לקוחות, חברים, משפחות, קולגות, ספקים, עיתונאים ועוד.
אשמח לשמוע מכם תובנות, הערות והארות על מה שכתבתי.
אשמח לשמוע מכם שאלות והתייעצויות – ולענות עליהן.
הכי אשמח – פשוט לדבר איתכם או להתכתב איתכם,
לשמוע אתכם, להיות כאן בשבילכם ולתרום מניסיוני.
אני זמין לכם כאן במייל חוזר,
במייל yaniv@yanivzaid.com
או בטלפון האישי שלי 054-8001200
(אפשר להתקשר אליי
ואפשר לכתוב לי וואטסאפ).
אני מבטיח לענות ולחזור לכולם.
שלכם, באהבה,
ד"ר יניב זייד
כתיבת תגובה