אז אייל שני, השף הישראלי הבינלאומי המצליח, עורר שוב סערה.
בשבוע שעבר המסעדה הניו יורקית שלו, "הסלון",
קיבלה ביקורת קטלנית בעיתון הנפוץ "הניו יורק פוסט".
מבקר האוכל סטיב קוזו התרעם על מחיר המנה של עגבניה חתוכה – 24 דולרים! –
וכתב, בין השאר, "העגבניה אמנם הייתה טעימה,
אבל רחוקה מאד מהעגבניות הטעימות ביותר שאכלתי".
המבקר המפורסם אף סיכם בכך ש"במקום "הסלון"
אפשר לקרוא למקום "הפראיירים". הבדיחה על חשבוננו".
כמה שאלות מיידיות שצצו בעקבות האירוע, שאנסה לענות עליהן כאן –
ראשית, האם זו חוצפה (ועוד "חוצפה" ישראלית בניו יורק!)
לתמחר עגבניה חתוכה ב- 24 דולר?
שנית, מה באמת מוכר אייל שני?
ושלישית, וזו השאלה המסקרנת ביותר,
מה תעשה ביקורת כזו למסעדה של אייל שני?
אז לגבי השאלה הראשונה, אשאל אותה בניסוח מעט שונה –
כמה באמת שווה עגבניה בודדת?
הרי כולנו יודעים, שאם נסתובב בשווקים ובסופרים בארץ, ונרכוש עגבניות,
המחיר יהיה שונה ממקום למקום (לפי סוג העגבניה,
סוג האוכלוסייה, והחתך הסוציו אקונומי של הישוב).
שלא לדבר על חנויות הירקות הפרטיות, שם המחירים לעתים בכלל "משתוללים",
ועוד לא הזכרתי את חנויות המזון האורגני והטבעוני למיניהן…
אז לשאלה "כמה באמת שווה עגבניה בודדת" אענה –
כמה שהלקוחות מוכנים לשלם עליה!
המסעדה של אייל שני בניו יורק (על פי פרסומים זרים…) מלאה כל הזמן או רוב הזמן,
כך גם המסעדות שלו בישראל ("צפון אברקסס" ו"המזנון").
אייל שני היה ידוע תמיד בתמחור הגבוה שלו
(בין השאר בגלל מערכת יחסי הציבור המשומנת שלו
וההילה שהוא תמיד "משרה" על המנות שלו), ועדיין הלקוחות נוהרים.
בשוק חופשי, ובמסעדה בבעלות פרטית, הכללים הם של היצע וביקוש –
ואם כל כך הרבה אנשים מוכנים לשלם 24 דולר על עגבניה
(וגם 24 דולר על ברוסקטה אבוקדו – שזה בעצם אבוקדו… –
ו- 19 דולר על שקית עם שעועית ירוקה…) – סימן שזה שווה להם.
וזה מביא אותנו לשאלה השנייה –
מה באמת מציע לסועדים אייל שני כשהוא מוכר עגבניה ב- 24 דולר?
התשובה כמובן, היא לא עגבניה. אנשים עדיין שפויים ורציונליים…
מסעדת "הסלון", בדומה למסעדות של שני בישראל, מציעה חוויה שהיא הרבה מעבר לאוכל.
הלקוחות מגיעים כדי לרקוד ולשמוח, רואים את הטבחים בפעולה,
המוזיקה מגניבה ומקפיצה (ממליץ בחום לבקר במסעדת "המזנון" באבן גבירול,
בסמוך לבית ציוני אמריקה, כשיש לכם זמן), התפריט פיוטי,
ובקיצור – המסעדה מציעה חוויה יוקרתית ייחודית
(ובניו יורק, שאינה מורגלת בסגנון כזה, מדובר בכלל בחוויה "מזרח תיכונית" מיוחדת).
אז בעיניי, 24 דולר מגלמים בתוכם לא רק את העגבניה החתוכה,
אלא גם את שמחת החיים, אופן וצורת ההגשה, והחוויה שמקבל הסועד –
וגם את ה"שונות" הים תיכונית, שניו יורק הקוסמו-פוליטית כל כך אוהבת.
והשאלה השלישית, ואולי המסקרנת ביותר, היא –
כיצד תשפיע הביקורת הקטלנית בעיתון נחשב על כמות הסועדים במסעדה?
כמובן, רק ימים יגידו.
לכאורה, מדובר בסיוט של כל שף ושפית – שמבקר מפורסם "יקטול" בפומבי את המנות שלכם.
אבל, למעשה, הגישה שלי היא שהביקורת הזו תעשה רק טוב למסעדה,
ושמספר הסועדים לא יקטן, ואף יעלה!
למה?
כי עכשיו הרבה יותר אנשים יודעים על קיומה של המסעדה, נוצר "דיבור" עליה,
ולצד הרבה אנשים שכנראה לא ירצו להגיע ולשלם כל כך הרבה,
יהיו הרבה אחרים שירצו לראות את העגבניה המדוברת הזו שעולה 24 דולר,
להתנסות בטעמה וגם לדבר עליה עם החבר'ה
(כי בכל זאת, אנחנו אנושיים – אף אחד לא משלם 24 דולר לעגבניה ושומר את זה לעצמו…).
אני לא תמיד מסכים עם המשפט "גם פרסום רע הוא פרסום", אבל הפעם כן.
מה גם, שהביקורת לא הייתה שנמצאו במסעדה של שני חולדות במטבח,
או שהמלצרים היו גסי רוח וגזענים
(זה היה יכול באמת למוטט מסעדה, מצליחה ככל שתהיה),
אלא ה"באזז" הוא על המחירים הגבוהים.
ומחירים גבוהים מעידים, בין השאר, על… מותג. מיצוב גבוה. חוויה שונה.
ו… אומץ של שף, שרואה את עצמו אומן, ומתמחר את המנות שלו בהתאם.
אשמח לשמוע מכם –
האם גם אתם מתמחרים את המוצרים והשירותים שלכם ברף הגבוה של השוק שלכם?
איך אתם מצדיקים זאת ללקוחות?
וכיצד אתם עונים להתנגדויות "יקר לי"?
ובכלל – האם הייתם משלמים 24 דולר לעגבניה ולחוויה?
מחכה לתשובות שלכם (סודיות מובטחת לכל מי שירצה בכך).
מבטיח לחזור אישית לכולם.
שלכם,
ד"ר יניב זייד
כתיבת תגובה