למה אנחנו כישראלים "בנויים" להצליח בחו"ל?

לפני שנים, בכנס בו השתתפתי, 

שמעתי הרצאה של בוגי יעלון (אז שר הביטחון). 

הוא אמר שבעיתונות הישראלית המצב של המדינה מתואר תמיד רע. 

המדינה בצרות, הכלכלה בצרות, הביטחון בצרות, 

אנחנו אוטוטו מתפרקים וסוגרים את הכול. 

הוא הוסיף שכשהוא קורא את העיתונות הערבית (הוא דובר ערבית), 

המצב של המדינה מתואר תמיד טוב – 

היהודים שולטים בעולם, שולטים בכלכלה העולמית, 

שולטים במנהיגי ארה"ב ואירופה שעושים את מה שהם רוצים, 

ישראל מעצמה עולמית, הצבא שלנו הכי חזק, וכו' וכו'. 

"לפעמים", הוסיף בוגי יעלון ואמר, "כשאני במצב רוח רע ואני רוצה לשפר אותו, 

אני לא קורא את העיתונות הישראלית, אלא דווקא את העיתונות הערבית..."

 

אני נזכר בדוגמה הזו בכל פעם שאני בנסיעת עבודה או עסקים בחו"ל, 

ורואה את הפער וההבדלים בינינו לבין קולגות 

בארה"ב, באירופה, באסיה או במזרח הרחוק. 

אנחנו רגילים "לרדת על עצמנו" כל הזמן, להתווכח בינינו לבין עצמנו, 

להסתכל על "חצי הכוס הריקה" של המדינה והעם שלנו, 

להיות פסימיים – בוודאי בתקשורת הישראלית, לבקר את עצמנו. 

אבל כעם – יש לנו "די. אן. איי" תרבותי מיוחד, 

שאנחנו לא שמים אליו לב יותר מדי – 

תרבות של יזמות, של חריצות, של פרואקטיביות, 

של "רעב" להצליח, של יצירתיות, של "חשיבה מחוץ לקופסה", 

של "ראש גדול", של התמדה, של נחישות. 

 

בספר רב המכר הבינלאומי "Start Up Nation" ("אומת הסטארט אפ"), 

חקרו שני מחברי הספר, שאול סינגר ודן סנור, יהודים אמריקאיים, 

את מדינת ישראל ואיך הפכה ל"נס כלכלי" ולמובילה עולמית בהרבה תחומים. 

הספר, שהשפיע עליי הרבה וליווה אותי במסעותיי ברחבי העולם, 

מתאר בצורה יפה את ה"אקו סיסטם" הישראלי שמאפשר ליזמות וליצירתיות לפרוח – 

"מערכת אקולוגית" שהיא שילוב של חינוך, ההורות היהודית והישראלית, 

האגו, תנועות הנוער, ה"חוצפה" הישראלית, השירות בצבא ועוד 

(וגם נסיבות חיצוניות אובייקטיביות, 

כמו היותנו שוק קטן, מדינה מוקפת אויבים, "כלכלת אי" ועוד). 

אז אנחנו "יורדים" על עצמנו כל הזמן, אבל אני רואה בתכונות שלנו הישראלים 

הרבה מאוד יתרונות – בעיקר בהתנהלות מול חו"ל ובפעילות עסקית בחו"ל. 

 

ביריד הספרים האחרון שהשתתפתי בו עם שותפיי, 

טלי ובני כרמי והסוכנות הספרותית "איבוקפרו", 

בבייג'ינג בירת סין, שכרנו עובדת סינית שתהיה דיילת בביתן שלנו 

ותעזור לנו לדבר עם הוצאות לאור סיניות שאינן דוברות אנגלית. 

קראו לה "זיקו" (השם הסיני שלה ארוך ומסובך הרבה יותר…), 

והיא הייתה צעירה חמודה בת 20, סטודנטית למנהל עסקים בבייג'ינג, דוברת אנגלית. 

במשך כמה ימים היא עזרה לנו בדוכן, התלוותה אלינו לפגישות ברחבי היריד 

(יריד עצום מבחינת שטח וכמות המשתתפים) ועשתה את המקסימום מבחינתה. 

היא באמת הייתה נהדרת, אבל שמתי לב 

שהיא חייבת שיסבירו לה בפרטים הקטנים ביותר מה בדיוק צריך לעשות, 

וצריכה הנחייה מאוד קפדנית (כולל כמה זמן בדיוק יש לה ללכת לאכול צהרים). 

היום הרביעי של היריד היה יום שבת. 

חלקנו היו שומרי שבת והיו לנו מעט פגישות מתואמות באותו היום, 

ורצינו (מי מאיתנו שלא שמר שבת) לנסוע לחומה הסינית ולארמון הקיץ (כמה שעות מחוץ לבייג'ינג). 

חשבנו לעצמנו "מי ישאר ביריד לאייש את הביתן שלנו כשאנחנו לא כאן?" 

ומיד הגענו לתשובה – "זיקו!"

אני כנראה אזכור לנצח את המבט שלה כשאמרנו לה 

שהיא נשארת מחר לבד ביריד ומנהלת את הביתן. 

היא הייתה בהלם, שהיא מקבלת מאיתנו כאלו סמכויות אחרי תקופת היכרות כל כך קצרה. 

מה שלנו היה נראה די מובן מאליו, לה היה ממש מטורף ולא מובן מאליו. 

חשבתי לעצמי – "מה היה קורה אם במקום סטודנטית סינית בת 20, 

היינו שוכרים סטודנטית ישראלית בת 20 שתעזור לנו בדוכן?"

אני אגיד לכם מה (כנראה) היה קורה – 

אחרי יום אחד היא כבר הייתה מבינה הכול. 

אחרי יומיים איתנו היא כבר הייתה מעלה רעיונות, 

הצעות לייעול ונקודות לשיפור – והיה כבר ברור לה שהיא יכולה להיות לבד בביתן. 

אחרי 3 ימים היא כבר הייתה "יורדת" עלינו 

ובטוחה שהיא יכולה לנהל את האירוע טוב יותר מאיתנו כי היא רואה דברים שאנחנו לא רואים, 

אחרי 4 ימים היא הייתה מוכנה ובשלה לנהל כבר את כל היריד בערך…

אפשר לראות בזה גם חסרון – אני רואה בזה יתרון אדיר. 

השונות שלנו, הצורה בה אנחנו חושבים, מאפשרת לנו להתנהל באופן יותר יצירתי ויזמי. 

לא רק בהשוואה לסינים – אלא בהשוואה ל(כמעט) כל עם אחר. 

 

לפני שנים השתתפתי בישיבה רבת משתתפים באירופה, כחלק ממשא ומתן.

נכנסתי לחדר הישיבות וראיתי שסידרו את הכסאות בצורה מסוימת, 

שלא מתאימה לי (שמו אותי מול הצד השני, כשבינינו חוצץ שולחן גדול). 

רציתי שנהיה יותר קרובים, ובלי השולחן בינינו. 

מה עשיתי? הזזתי את הכסא שלי, בשיא הטבעיות, 

וקירבתי אותו לאדם איתו רציתי לדבר בצורה יותר פתוחה. 

לנו זה נראה ברור מאליו, נכון? 

באירופה זה משהו שהם פשוט לא עושים. 

לא כי זה לא מנומס או משהו, זה פשוט משהו שהם אפילו לא חשבו לעשות. 

מישהו סידר את הכסאות ככה? 

לא נוגעים בזה (גם אם המנקה סידר את זה באופן אקראי). 

מכירים את זה שאתם מגיעים לבית קפה לשבת עם חברים, 

ומזיזים קצת את השולחנות והכסאות בצורה שתהיה לכם יותר נוחה?

מגיעים לאירוע – עסקי או חברתי – ומתחילים לנהל אותו, לבקש בקשות מהמארגנים, 

לבקר את מי שארגן את האירוע ולהציע הצעות לייעול?

נמצאים בהרצאה וחושבים שאתם בעצם יכולים להחליף את המרצה 

ושרק במקרה הוא על הבמה ואתם יושבים בקהל?

נמצאים בסדנה או בחדר ישיבות וניגשים "לשחק עם המזגן" 

(אפילו בלי רשות ממי שאחראי על האירוע) ולשנות טמפרטורות לפי מה שמתאים לכם?

כל הפעולות האלו, שבטוח עשיתם אותן מתישהו, הן משהו מאוד "ישראלי".

לנו זה נראה מובן מאליו, טבעי, יעיל – 

אבל אצל עמים אחרים פשוט לא עושים את זה. 

יש בזה חוצפה או גסות לפעמים, 

אבל במינון נכון – זה נהדר! זה יתרון יחסי בעולם. 

 

אני לא טוען שאנחנו "עם סגולה", "גאוני הדור" ויותר טובים מאחרים. 

חלילה. כל בני האדם שווים 

ולא צריך להתנשא על אף אחד או להשתחצן. 

אבל אני כן טוען שיש לנו כעם וכאומה יתרון יחסי וכישרון ייחודי – 

וצריך להכיר בזה ולהשתמש בזה. 

יש לי עוד תובנה משני עשורים של פעילות (גם) בחו"ל – 

חושבים שלהצליח מחוץ לישראל זה קשה? 

(אני שומע את זה מהרבה אנשים, שיש להם המון חסמים בנוגע לפעילות בחו"ל). 

אז מהניסיון שלי, אם הצלחתם מקצועית ועסקית בישראל – 

עם כל הציניות, הבירוקרטיה, החסמים, המלחמות 

והלקוחות שחושבים שהם יכולים להחליף אתכם – 

תוכלו להצליח בכל מקום בעולם!

יש "רוח גבית" גדולה מאוד להיותנו יהודים וישראלים בעולם. 

 

אם אתם רוצים להצליח גם ברחבי העולם, 

לגלות את הכישורים הייחודיים שלכם, 

להבין את היתרון היחסי שלכם מחוץ לישראל

ולפתח פעילות גם בחו"ל – 

דווקא כשבישראל כרגע המציאות מבאסת ופסימית –

דברו איתי. 

אפשר לשלוח לי מייל ל- yaniv@yanivzaid.com ,

אפשר לשלוח לי וואטסאפ ל- 054-8001200 ואפשר גם להתקשר. 

אני מבטיח לענות ולחזור לכולם. 

אוהב, 

ד"ר יניב זייד