בשנת 2004 הוצאתי לאור את ספרי הראשון, "לדבר בפני קהל" בהוצאת "כתר".
הספר היה מבוסס בעיקר על ההרצאות שהעברתי אז
בנושא פרזנטציה, "דיבייט", כתיבת נאומים ודיבור בפני קהל.
מבין שלל המשפטים ה"מעצימים" ששמעתי מהסביבה –
הקרובה והרחוקה – לרגל יציאת הספר לחנויות
(שכללו גם את "לא עושים כסף מספרים בישראל", "מי יקרא את הספר שלך"
ועוד שלל "אמונות מגבילות"…),
חזר שוב ושוב המשפט –
"אבל למה אתה חושף את כל הטריקים והסודות שלך?
למה אתה מפרסם את כל ההרצאות שלך בספר?
אתה פוגע בעצמך – אנשים לא יגיעו להרצאות שלך, כי הם כבר קראו הכול בספר!"
נזכרתי במשפטים האלו כששוחחתי לאחרונה עם שפית בכירה,
שהייתה לקוחה שלי בתכנית ליווי לפני כמה שנים,
שסיפרה לי את אחד הסודות הגלויים בעולם –
"אתה יודע למה השפים מפרסמים את המתכונים שלהם בספרי הבישול שהם מוציאים,
בכתבות בעיתונים ובתוכניות הבישול שלהם בטלוויזיה,
ולא חוששים שהמתחרים יעתיקו אותם,
או שאנשים יכינו לבד בבית את המנה המיוחדת ואז לא יגיעו למסעדה שלהם?
כי הם אף פעם לא מגלים הכול באמת!
גם אם ההסבר הטכני / מקצועי מפורט והמתכון ארוך,
תמיד יש את "המרכיב הסודי" (The Secret Ingredient)
שלא יופיע שם – אותם 2%-5% מהמתכון, שהם לא באמת מגלים עד הסוף".
דוגמה אחת נפוצה בספרי בישול – "להוסיף מלח / שמן / סוכר
לפי מידה / בכמות הנכונה / במידת הצורך".
מהי אותה "כמות נכונה"? רק השף באמת יודע מעשרות שנות ניסיונו.
למי שיכין בבית זה כנראה לא יצא טעים באותה מידה…
הסכמתי עם השפית, מאחר ואני טוען כבר 16 שנים שאפשר ללמד אחרים הכול,
אבל אף אחד לא יכול לחקות אתכם בדיוק,
כי כל אחד מאתנו יחיד ומיוחד.
אז השפים יודעים שכדי לבנות אוטוריטה, הם חייבים להופיע
בתכניות טלוויזיה, כתבות בעיתונים, ברשתות החברתיות, בהרצאות וכו',
ולפרסם את הידע שלהם (כן, כן, גם הם חלק מ"תעשיית המומחים").
אבל הם לא חוששים מההעתקה, כיוון שהם בטוחים בניסיונם ובמומחיות שלהם,
ויודעים שגם אם הלקוחות או המתחרים ינסו (ויש כאלו שמנסים כל הזמן)
הם לא יצליחו אף פעם לחקות או להעתיק אותם בצורה מושלמת,
ולכן תמיד ישמר להם היתרון היחסי (כל עוד הם פעילים, מתחדשים, מפרסמים וכו').
ואני אוסיף גם טיעון נוסף מניסיוני (שגם אמרתי אותו לפני שנים רבות
כשהוצאתי את "לדבר בפני קהל", לכל מי שהתפלא למה אני מפרסם כך בספר
את כל הידע הטוב ביותר שלי – נכון לאותה תקופה) –
גם אם באופן תיאורטי אנשים היו יודעים את כל מה שאני יודע,
הם עדיין יגיעו להרצאות שלי.
למה? כי להגעה להרצאה, סדנה או כנס
(כמו גם הגעה למסעדה של השפית שהרגע קראת את המתכון שלה בעיתון)
יש חשיבות, משמעות ותועלות הרבה מעבר לידע עצמו –
חוויה,
נטוורקינג,
"שבירת שגרה",
פגישה אישית עם המרצה,
לפגוש חברים,
כיבוד,
כיף והומור,
ועוד סיבות רבות (כתבתי על כך רבות בעבר).
וגם אם האנשים היו יודעים באמת את כל מה שאתם יודעים (והם לא, אף פעם),
הם עדיין יצאו מהבית לפגוש אתכם – במשרד, בחדר הטיפולים, במסעדה, באולם הכנסים, ועוד –
בזכות כל הסיבות האחרות.
אז המסקנות אליכם –
ראשית, שימו את עצמכם בקדמת הבמה,
ואל תחששו לשתף את הידע (הטוב ביותר שלכם!)
בכל פלטפורמה אפשרית –
הרצאות, כלי התקשורת המסורתיים והדיגיטליים, בלוג פעיל, יוטיוב, רשתות חברתיות, ועוד.
שנית, כשאתם משתפים ומפרסמים את הידע (הטוב ביותר שלכם!),
תמיד תשאירו "טעם של עוד", חלק מהתוכן שמי שרוצה המשך שלו –
צריך ליצור אתכם קשר, לשאול אתכם או להגיע לפעילות או לעסק שלכם.
שלישית, תזכרו שאתם יחידים ומיוחדים,
ואי אפשר באמת להחליף אתכם.
כל מומחה, איש מקצוע, מנטור ואוטוריטה
מביא איתו את הפרספקטיבה הייחודית שלו
ואת ניסיון החיים שלו, ולכן אנשים עדיין תמיד ירצו להיות בקרבתכם (ואפילו יותר)
אם תשתפו בידע (הטוב ביותר!) שלכם.
אשמח לשמוע מכם –
מהו "המרכיב הסודי" שלכם?
מהם אותם 2% – 5% מהידע שלכם שאתם שומרים לעצמכם?
ואת אתם מביאים לידי ביטוי את המומחיות שלכם
ואת הידע הייחודי המקצועי שלכם?
אפשר לענות כאן, בפרטי או למייל yaniv@yanivzaid.com
שלכם, באהבה,
ד"ר יניב זייד
כתיבת תגובה