את גיוס התרומות הראשון שלי עשיתי בתחילת 2003
הייתי אז לקראת סוף התואר הראשון במשפטים ובכלכלה באוניברסיטת חיפה,
וכיהנתי כיו"ר מועדון ה"דיבייט" של האוניברסיטה
(ה"דיבייט", למי שלא מכיר, הוא פורמט תחרותי בינלאומי,
במסגרתו מתווכחים שני צדדים (זוגות או יחידים)
בפרק זמן קצוב, על נושא שהוגדר מראש רק זמן קצר קודם לכן,
לפני קהל או שופטים מקצועיים, לפי כללי משחק מסוימים).
כמה נציגים של מועדון ה"דיבייט" נוסעים לחו"ל בכל שנה
לייצג את אוניברסיטת חיפה ואת ישראל
באליפות העולם או באליפות אירופה.
כיו"ר המועדון, נשלחתי לגייס תרומות לפעילות שלנו
במסגרת מפגש עם "חבר הנאמנים" של האוניברסיטה.
למי שלא מכיר את המושג "חבר נאמנים",
מדובר באנשים שתורמים כספים לאוניברסיטה, ותומכים בה בפעילויות שונות –
בדרך כלל יהודים, בדרך כלל מחו"ל, בדרך כלל עשירים מאד.
אחת לשנה כל מוסד אקדמי עושה מפגש ל"חבר הנאמנים" שלו,
מביא אותם לישראל לכמה ימים, מארגן להם טיולים וסיורים ברחבי הארץ,
מפנק אותם כמו שצריך, ולקראת סוף הביקור שלהם
מקיים מפגש שלהם עם נציגי האוניברסיטה השונים,
שכל אחד מהם מעלה את דרישותיו ומבקש מהם תרומה.
בקיצור – הגעתי לערב ההתרמה הראשון שלי (סיטואציה שעוד אכיר רבות בעתיד),
הפעם כצד המבקש.
שיבצו אותי כדובר חמישי, אחרי נציג אגודת הסטודנטים,
נציגת הסטודנטים הערבים באוניברסיטה,
נציגת הסטודנטים האתיופים באוניברסיטה, ונציג הספרייה.
יושבים מולנו כמה עשרות יהודים עשירים ומכובדים מחו"ל,
ואנחנו (בזמן קצוב, באנגלית) צריכים לבקש מהם לתת כסף דווקא לנו.
מהר מאד הבנתי, שהתפתחה כאן תחרות של "מי יותר מסכן".
כל אחד מהנציגים שלפניי פצח בנאום של
"למה אנחנו לא מקבלים כלום / מספיק מהאוניברסיטה"
ו"אנחנו נקרוס אם לא נקבל את הכסף".
היו גם כאלו שהגדילו לעשות ו"תקפו" את האוניברסיטה שלא דואגת להם מספיק,
בעוד שנציגי הנהלת האוניברסיטה יושבים במקום,
ולמעשה הם מארגני האירוע…
בשלב מסוים התגנבה למוחי תחושת ייאוש קלה.
שאלתי את עצמי: "מה יש לי להגיד כאן?"
"כל אחד כאן יותר מסכן מהשני", חשבתי,
"והם מבקשים כאן כסף עבור סטודנטים קשי יום,
עבור שיעורים פרטיים לסטודנטים מתקשים, וכו'.
ועבור מה אני מבקש כסף? לנסוע לתחרויות בחו"ל?
ומי שנוסע אלו הסטודנטים הטובים והחזקים יותר באוניברסיטה,
לא המסכנים שהם מתארים.
מי יקשיב לי בכלל? מי ייתן לי כסף?"
אבל בעוד אני חושב את המחשבות (הלא מקדמות…) האלו,
שמתי לב למשהו מעניין –
ראיתי שחבר הנאמנים כבר מתעייף מהדוברים.
שמתי לב שהם כבר מאבדים עניין ומרגישים חוסר נוחות
לשמוע את כל ה"בכי" והטענות נגד האוניברסיטה.
ואז החלטתי, ב"הפוך על הפוך", להפוך את החיסרון שלי ליתרון.
כשהגיע תורי, הצגתי בפניהם בקצרה את תפקידי ואת המועדון,
ואז התחלתי לדבר על – ההישגים שלנו!
סיפרתי להם על הזכיות האחרונות שלנו באליפויות בינלאומיות,
ומכיוון שגם ביררתי קודם וידעתי שחלק מחבר הנאמנים
הגיעו מאוניברסיטאות יוקרתיות בחו"ל כמו אוקספורד וקיימברידג',
פירטתי להם ניצחונות שהשגנו בתחרויות "דיבייט" דווקא על האוניברסיטאות האלו
(שבהקבלה לעולם הכדורגל האהוב עליי,
זה כמו שנבחרת ישראל בכדורגל תנצח את ארגנטינה או ברזיל…)
ונהניתי לראות את פליאתם ואת העניין שעוררתי.
ואז, בשלב מסוים, עברתי לדבר על הכסף,
ואמרתי להם – "את כל ההישגים האלו השגנו בשנים האחרונות,
ובעזרתכם נשיג הישגים דומים גם בשנים הבאות".
התוצאה הייתה מדהימה – אני היחיד שקיבל כסף באותו היום!
השאר קיבלו הבטחות לתשלום עתידי במקרה הטוב,
ו"השתתפות בצערם" במקרה הפחות טוב.
ואז הבנתי את ה"סוד" שליווה אותי עוד הרבה שנים קדימה –
מצוינות ולא מסכנות.
עקרון שאני מאמין בו מאד.
אנשים לא אוהבים לשמוע סיפורים על כישלונות, חוסר תקווה ופסימיות.
זה מדכא ו"מבאס" אותם, והם לא רוצים להתחבר עם מי שמדכא אותם.
אם אתה רוצה להניע אותם לפעולה ולגייס אותם אליך,
ובוודאי אם אתה רוצה שיתרמו לך זמן, כסף , אנרגיה וישקיעו מאמצים כלשהם –
תן להם תקווה, תשדר אופטימיות,
ותתמקד במה כן אפשר לעשות, ולא במה שלא עושים.
העיקרון הזה גרם לי שנים לאחר מכן
לעשות את אחד המעשים שאני גאה בהם יותר מכול –
להתנדב בעמותת "אחווה", שפועלת לשילוב אנשים עם מוגבלויות
(נכויות, מוגבלויות חושיות ומוגבלויות נפשיות קלות)
בחברה בכלל, ובמגזר העסקי בפרט.
אני פעיל בעמותה מזה כמה שנים, ומשמש בשנתיים האחרונות כיו"ר ההנהלה שלה.
ו"גולת הכותרת" של "אחווה" היא ההוצאה לאור שלה.
הוצאה לאור שכוללת גם סטודיו לעיצוב גרפי,
ומעניקה שירותי עיצוב ודפוס לסופרים, עסקים, חברות וארגונים.
רק שבהוצאה לאור הזו, כל עובדי המקום הינם אנשים עם מוגבלויות,
שסירבו בתוקף להיכנע למציאות המורכבת שנכפתה עליהם,
ובחרו בחיי קריירה עם משמעות אמיתית.
והם מתחרים בהצלחה בשוק החופשי כבר 20 שנה,
ומספקים עיצובים והפקות דפוס ברמות הגבוהות ביותר,
במחירים מצוינים ובסטנדרטים גבוהים מאד.
"עסק חברתי" במשמעות הכי גבוהה שאפשר.
מצוינות ולא מסכנות.
בשלב הזה בדרך כלל אני עושה "הנעה לפעולה" לאחת הפעילויות שלי.
הפעם אני בוחר לעשות הנעה לפעולה שונה –
לתרום ל"אחווה" וליהנות משירותי ההוצאה לאור.
אם אתם זקוקים לפליירים, ברושורים, כרטיסי ביקור,
כרטיסי ברכה, מעטפות, קטלוגים, חומרי דפוס כלשהם או הדפסת ספרים שלכם,
צרו קשר עוד היום עם רונית לביא, מנכ"לית "אחווה" בנייד – 054-9235012
או ליפה כהן, מנהלת ההוצאה לאור, בנייד – 050-7629412 –
ותזמינו אצלן את עבודות העיצוב והדפוס הבאות שלכם.
כך יהיה לכם רווח כפול – גם תיהנו מתוצרים ברמה הגבוהה ביותר,
וגם תקדמו מטרה חברתית חשובה ותתרמו לקהילה.
אני לא מרוויח מכך דבר באופן אישי, חוץ מרצון לעזור ולחזק את "אחווה".
זו לא תרומה רגילה – זו תרומה לחיזוק מצוינות, ולא להנצחת מסכנות.
שלכם,
ד"ר יניב זייד
נ.ב. אם אתם מעוניינים לראות את עבודות ההוצאה לאור,
שבין לקוחותיה נמנים אוניברסיטת חיפה, קופת חולים "כללית",
"רוטרי" ישראל, התאחדות התעשיינים, "ויצ"ו", משרדי עורכי דין ורואי חשבון, ועוד –
כתיבת תגובה