החיים בישראל מאתגרים מאוד.
החיים בישראל כבעל עסק – מאתגרים עוד יותר.
אנחנו עוברים בכל יום במדינה הזו כמות אירועים מטורפת,
שרוב מדינות העולם לא חוות במשך שנים (אם בכלל).
אנחנו לא יודעים מאיפה ה"כאפה" תגיע….
המציאות במדינה הקטנה והיפה שלנו מסדרת לנו "אירועים בלתי מתוכננים" בלי סוף
שאנחנו מנסים להתחמק / להתעלם מהם
(או לחיות איתם / לצידם בתנאי אי וודאות תמידיים).
אנחנו מנרמלים יום – יום מציאות לא נורמלית
(נניח – יושבים בפגישת עבודה, שומעים אזעקה, הולכים למרחב מוגן
וכמה דקות אחר כך חוזרים לפגישה וממשיכים כרגיל,
מתעלמים מהעובדה שכמה דקות קודם לכן
מישהו ניסה להרוג אותנו וירה עלינו טילים,
ורק בזכות המוח היהודי והטכנולוגיות שלנו הטיל יורט באוויר,
או – במקרה הגרוע – פשוט פגע במישהו אחר במקום אחר במדינה).
יום העצמאות הנוכחי, ה- 78 של המדינה,
גרם לי ל- 5 מחשבות ותובנות על "לאן כל העסק הזה הולך".
אני שומע מסביבי הרבה פסימיות, דכדוך ו"אווירת נכאים"
וזה עוד לפני שאני שומע חדשות, קורא עיתון או פותח טלוויזיה
(שם ממש עובדים ב"לבאס" אותנו.
המודל העסקי של התקשורת הוא פחד, פסימיות ודיכאון).
זמן קצר לאחר ה- 7/10/23,
לקחתי לעצמי את התפקיד (ואפילו השליחות) לשמור על תדר של אופטימיות ושפע –
גם (וקודם כל) עבור עצמי, גם עבור המשפחה, החברים והסביבה שלי, וגם עבור הלקוחות שלי.
בעיניי, כדי לשגשג (אני שונא את המילה המקטינה "לשרוד") כלכלית
ולהתפתח אישית ומקצועית במציאות הישראלית,
בעלות עסקים, עצמאים, יזמים ומנהלות חייבים לשמור על אופטימיות,
לראות את הטוב, לחשוב "איך כן" ולא "למה לא" ולראות את ההזדמנויות בכל משבר.
זה גם אפשרי וגם הכרחי – ובעיקר נכון יותר
כדי לשמור על השפיות, על העסק ועל האנרגיה שלכם.
אני רוצה לשתף אתכם ב- 5 תובנות שלי על המצב,
ובתור מי שאוהב מאוד היסטוריה, כלכלה ופוליטיקה,
ומתעניין בהם מאז שאני ילד (אני אוטוטו בן 49),
אני מבקש לספק לכם פרספקטיבה היסטורית של המצב
וניתוח ריאלי – אופטימי של הדברים.
זה לא ניתוח פוליטי (למרות שאולי בין השורות תוכלו לנחש מהן עמדותיי בנושאים האמורים),
אלא מבט מפוכח (בעיניי) על המציאות,
והסתכלות על הקשר בין העבר, ההווה והעתיד של המדינה והמשק שלנו.
תובנה ראשונה –
לשמור על פרופורציות!
לכל מי שמוטרד (ובצדק) מהסכסוך הפנימי שקיים בעם (במיוחד בשנת בחירות)
וחושב ש"מעולם לא היינו מפוצלים יותר",
אני יכול לספר שבכל עשור מאז קום המדינה
היה סכסוך פנימי שקרע ופילג את החברה הישראלית,
וכל מלחמה מאז מלחמת העצמאות הייתה שנויה במחלוקת
והיו מעורבים בה אינטרסים אישיים ופוליטיים של הדרג המדיני וההנהגה שלנו,
בשילוב טעויות אנוש ומחדלים עצומים של הדרג הצבאי והמפקדים שלנו
(חלקם נחשפו רק שנים רבות לאחר מכן).
הנה – ממש בקצרה, אתם מוזמנים לקרוא עליהם בזמנכם –
הסכסוכים הפנימיים המרכזיים של החברה הישראלית מאז קום המדינה –
בשנות ה- 40 של המאה ה- 20 –
ההטבעה של הספינה אלטלנה והסכסוך בין הפלמ"ח וההגנה לבין האצ"ל והלח"י.
בשנות ה- 50 –
קבלת כספי השילומים מגרמניה וה"פיוס" איתה (כשזכר השואה עוד טרי).
בשנות ה- 60 –
הכיבוש / השחרור של השטחים / יש"ע, והויכוח מה לעשות איתם אחרי מלחמת "ששת הימים".
בשנות ה- 70 –
מלחמת יום הכיפורים והמחדל הנורא.
בשנות ה- 80 –
מלחמת לבנון הראשונה (שהייתה שנויה במחלוקת מיומה הראשון
ונקראה כבר בזמן אמת "מלחמת שולל").
בשנות ה- 90 – הסכמי אוסלו
(שקרעו את העם ועברו ב"רוב" של 61 מנדטים בקושי)
והקמת ישות טרור / הרשות הפלסטינית בלב הארץ.
בשנות ה- 2,000 – ההתנתקות / הגירוש מעזה –
הפגנות של מאות אלפים, חסימות כבישים ועוד היו כבר אז.
בשנות ה- 2010 – "המחאה החברתית" שסחפה מאות אלפי אנשים לרחובות.
יוקר המחיה, אגב, העסיק את האומה וגרר הפגנות המוניות גם בשנות ה- 60, ה- 70 וה- 80.
בשנות ה- 2020 – הרפורמה המשפטית / ההפיכה המשטרית
שגרמה למאות אלפי אנשים (משני הצדדים) לצאת לרחובות, וכמובן מחדל ה- 7/10.
מה אני טוען כאן?
שכל דבר שאנחנו חושבים היום ש"לא היה כדבר הזה" – היה גם היה!
בכל עשור בחיי מדינתנו היה סכסוך ענק – שגרר אווירה פסימית ופסיבית.
תמיד יצאנו מחוזקים כחברה.
בנוסף, כל מלחמה בתולדות ישראל הייתה שנויה במחלוקת
(במלחמת לבנון הראשונה החיילים שרו בציניות
"רד אלינו אווירון, קח אותנו ללבנון, נלחם עבור שרון ונחזור בתוך ארון".
אני גם זוכר משירותי הצבאי את המחלוקת העמוקה בעם בשנות ה- 90
סביב הישיבה ברצועת הביטחון בלבנון – ארגון "ארבע אמהות", זוכרים?).
תובנה שנייה –
אנחנו אוהבים לקטר,
אבל אוהבים יותר את המדינה ואחד את השני!
תמיד היינו וכחנים ובעלי דעות שונות
(זה חלק מה- DNA שלנו היהודים, ובעיניי חלק מהקסם של המדינה שלנו),
אבל תמיד ידענו להסתדר ביחד
(בסוף, כבני אדם, אנחנו אוהבים אחד את השני
וחיים ב"כור היתוך" שאין כדוגמתו בעולם, עם כל השונות שלנו).
תמיד הייתה לנו ביקורת על הפוליטיקאים,
תמיד האשמנו אותם (רוב הזמן בצדק) בשחיתות
והם תמיד זכו בסקרי דעת קהל לציונים נמוכים במיוחד
ולשירי מחאה רבים שמוכרים עד היום –
אני ממליץ לכם בחום לשמוע שוב את השירים
"פרצופה של המדינה" של להקת "תיסלם"
(שנכתב ב- 1990 על שמעון פרס ו"התרגיל המסריח")
ואת "דרך ארץ" האגדי של גידי גוב
(שיר מחאה שנכתב על האינתיפאדה הראשונה ועל השחיתות של הפוליטיקאים אז).
תשמעו את המילים שנכתבו לפני 40 שנים, וזה כאילו נכתב היום.
גם הסתה נגד מנהיגי המדינה כמו שיש היום – הייתה גם הייתה
(הימין חשב על רבין בשנות ה- 90 מה שהשמאל חושב היום על ביבי).
בשנת 2002, בשיא פיגועי האינתיפאדה השנייה
והאוטובוסים שהתפוצצו ברחובות ישראל (זוכרים?),
ביום העצמאות ה- 54 של ישראל,
הבדיחה הייתה שכבר לא סופרים קדימה "54, 55, 56…",
אלא סופרים לאחור "10, 9, 8, 7…".
עברו 24 שנים – ומדינת ישראל עדיין כאן,
חזקה יותר מתמיד (עובדתית) מכל בחינה לעומת אז – כלכלית, ביטחונית, מדינית וטכנולוגית.
בפרספקטיבה היסטורית, תמיד היה טוב ותמיד היה רע, לא משנה איזה צד היה בשלטון.
תמיד קיטרנו (גם זה חלק מה- DNA שלנו כישראלים) ותמיד היה על מה לריב.
בכל רגע נתון יש לפחות חצי עם מתוסכל שמרגיש "מודר" (בכל האירועים ההיסטוריים שציינתי).
גם על קרבות שנמצאים לכאורה ב"קונצנזוס"
(כמו כיבוש הגולן במלחמת ששת הימים או הקרב ב"גבעת התחמושת" בירושלים)
היו ויכוחים אדירים בזמן אמת –
וגם מחלוקות היסטוריות שלא הסתיימו עד היום.
למדנו לחיות עם הבעיות ולמנף הזדמנויות.
ההבדל בין היום ואז, הוא שהתקשורת היום
הרבה יותר מגוונת ומסיתה (לכל הכיוונים) כי היא נלחמת על חייה,
והרשתות החברתיות מקצינות מאוד את השיח
ומאפשרות לכל אחד להתבטא ולכתוב מה שהוא רוצה.
תובנה שלישית –
מדינת ישראל לא מושלמת. היא שלמה.
יש למדינת ישראל הרבה בעיות,
ונלחם תמיד (תרתי משמע) כדי שיהיה כאן טוב יותר.
אבל בשביל שיהיה כאן טוב יותר, אנחנו חייבים להיות אופטימיים, לחשוב שפע
ולראות את הטוב בעצמנו ובאחרים, ולא רק את הרע.
מתישהו – והיום הזה לא רחוק! –
כל מה שקורה היום יהיה עוד פסיק בהיסטוריה של מדינת ישראל,
וניזכר ב"מלחמת 7 באוקטובר" / מלחמת "חרבות ברזל" / מלחמת ה"תקומה"
וב"עם כלביא" / "שאגת הארי" / מלחמת איראן,
במבט מפוכח ולוגי יותר
(כמו שרובנו היום נזכרים ב"ערגה" בימי הקורונה
וזוכרים בעיקר הסתגרות בבית, הזמנת אוכל וצפייה בסדרות "נטפליקס",
בזמן שאני זוכר חרדה קיומית של הרבה אנשים והתרסקות של הרבה עסקים).
תובנה רביעית –
תקשיבו למחמאות שישראל מקבלת בעולם!
לפני שנים, בכנס בו השתתפתי,
שמעתי הרצאה של בוגי יעלון (אז שר הביטחון).
הוא אמר שבעיתונות הישראלית המצב של המדינה מתואר תמיד רע.
המדינה בצרות, הכלכלה בצרות, הביטחון בצרות,
אנחנו אוטוטו מתפרקים וסוגרים את הכול.
הוא הוסיף שכשהוא קורא את העיתונות הערבית (הוא דובר ערבית),
המצב של המדינה מתואר תמיד טוב –
היהודים שולטים בעולם, שולטים בכלכלה העולמית,
שולטים במנהיגי ארה"ב ואירופה שעושים את מה שהם רוצים,
ישראל מעצמה עולמית, הצבא שלנו הכי חזק, וכו' וכו'.
"לפעמים", הוסיף בוגי יעלון ואמר, "כשאני במצב רוח רע ואני רוצה לשפר אותו,
אני לא קורא את העיתונות הישראלית, אלא דווקא את העיתונות הערבית..."
אני נזכר בדוגמה הזו בכל פעם שאני בנסיעת עבודה או עסקים בחו"ל,
ורואה את הפער וההבדלים בינינו לבין קולגות
בארה"ב, באירופה, באסיה או במזרח הרחוק.
כפי שכתבתי כאן, אנחנו רגילים "לרדת על עצמנו" כל הזמן,
להתווכח בינינו לבין עצמנו,
להסתכל על "חצי הכוס הריקה" של המדינה והעם שלנו,
להיות פסימיים – בוודאי בתקשורת הישראלית, לבקר את עצמנו.
אבל כעם – יש לנו "די. אן. איי" תרבותי מיוחד,
שאנחנו לא שמים אליו לב יותר מדי –
תרבות של יזמות, של חריצות, של פרואקטיביות,
של "רעב" להצליח, של יצירתיות, של "חשיבה מחוץ לקופסא",
של "ראש גדול", של התמדה, של נחישות.
אני גאה להיות ישראלי (ויהודי) בעולם, מסתובב בגלוי עם "כרטיס הביקור" הזה,
ומקבל מחמאות מקצועיות ואהדה בכל מקום שאני מגיע אליו.
תובנה חמישית –
תעריכו את מה שהמדינה עושה עבורכם!
בספר רב המכר הבינלאומי "Start Up Nation" ("אומת הסטארט אפ"),
חקרו שני מחברי הספר, שאול סינגר ודן סנור, יהודים אמריקאיים,
את מדינת ישראל ואיך הפכה ל"נס כלכלי" ולמובילה עולמית בהרבה תחומים.
הספר, שהשפיע עליי הרבה וליווה אותי במסעותיי ברחבי העולם,
מתאר בצורה יפה את ה"אקו סיסטם" הישראלי שמאפשר ליזמות וליצירתיות לפרוח –
"מערכת אקולוגית" שהיא שילוב של חינוך, ההורות היהודית והישראלית,
האגו, תנועות הנוער, ה"חוצפה" הישראלית, השירות בצבא ועוד
(וגם נסיבות חיצוניות אובייקטיביות,
כמו היותנו שוק קטן, מדינה מוקפת אויבים, "כלכלת אי" ועוד).
אז אנחנו "יורדים" על עצמנו כל הזמן, אבל אני רואה בתכונות שלנו הישראלים
הרבה מאוד יתרונות – בעיקר בהתנהלות מול חו"ל ובפעילות עסקית בחו"ל.
מה שכתבתי כאן – אני אומר בכל מפגש משפחתי וחברתי.
נכון לזכור את זה תמיד – ובמיוחד נכון לזכור את זה ביום העצמאות.
אשמח לשמוע את דעתכם על מה שכתבתי.
אענה ואחזור לכל תגובה עניינית ומכבדת.
אפשר לכתוב לי כאן עכשיו במייל חוזר,
אפשר לכתוב לי למייל yaniv@yanivzaid.com
ואפשר לשלוח לי וואטסאפ ל- 054-8001200
(אפשר גם להתקשר).
תמשיכו להתווכח ולריב, אבל בפרופורציות.
תהיו אופטימיים, יוזמים ונמרצים.
תיצרו לעצמכם את המציאות.
אוהב, ד"ר יניב זייד
כתיבת תגובה